העיקר ההשתתפות

אתמול שודר הפרק האחרון בעלילות "פרוייקט Y2". בפרק יוצאים לראשונה ששת השורדים מהווילה ומגיעים למועדון "הדום" לטקס בחירת המנצחת. לאחר שהיו מנותקים מהעולם, חיים את חייהם הפרטיים, הקטנים, היומיומיים למול המצלמות, הם פורצים לבמה ככוכבים. בקהל כבר מחכים להם המשפחות וכאלף מעריצים שלפני שלושה חודשים לא ידעו על קיומם של האנשים להם הם מוחאים כפיים בהתלהבות כעת. אין ספק, זה היה פרק סוריאליסטי במיוחד.

תופעת ההערצה הזו אינה כה ברורה ומובנת מאליה. יהיה קל מידי ופשוט מידי לפטור אותה בטענה כי הקהל יעריץ את כל מי שישימו לו בטלוויזיה במשך 99 יום. זה אינו סוג ההערצה השמור לכוכבים. הקהל הזה מעריץ את הדמויות האלה (מדהים לגלות באיזו קלות הופכים בני אדם לדמויות טלוויזיוניות) כי הן מייצגות אותו. הן מייצגות את בני הדור הזה, דור צעיר שעוד לא ממש קיבל פתחון פה בטלוויזיה הישראלית. הסדרה שלנו עוד לא נכתבה.

כרגע, ז'אנר הריאליטי הוא היחיד המאפשר לבני דורי לראות ולהראות את עצמו. וגם אם מדובר לכאורה במוצר מלאכותי, מבעד לזיוף הטלוויזיוני הבלתי נמנע, פרצה השנה גם הרבה אמת וכנות שקל להתחבר ולהזדהות עמה. הכנות הזו התבטאה קודם כל בעובדה הברורה כי המתמודדים לא הגיעו לפרוייקט כדי ללמוד כיצד להפוך לשחקנים. אי אפשר להפוך לשחקן בשלושה חודשים, אלא רק למפורסם. אלו גם היו שלושה חודשים של טיפול פסיכולוגי למתמודדים, רק שהפעם במקום לשלם לפסיכולוג הון כדי שיוכל לקנות לעצמו מכונית, יש מצב שאתה תזכה באחת.

המתמודדים, למודי העונה הראשונה, הגיעו הפעם לפרוייקט בידיעה ברורה לכך שהם מכניסים את עצמם למבחן אישי של הישרדות חברתית. הם התנתקו מעולמם כדי לבדוק את עצמם, את הגבולות שלהם, את היכולת שלהם להסתדר עם אנשים נוספים. הם הכניסו את עצמם לסרט כדי להוציא את עצמם מהסרט בו הם נמצאים, רק כדי לגלות שמעצמך אי אפשר ממש לברוח. וגם אם לקח להם זמן, בסופו של דבר, הם היו לגמרי עצמם (למרות או בגלל המצלמות). האמת הזו התבטאה גם בתיאור מערכות היחסים המורכבות הנרקמות בדור הזה בין גברים לנשים, גברים לגברים ונשים לנשים. התוכנית שרטטה את הפרופיל הכי עכשווי שלו. כיצד אנחנו נראים, מדברים, מרגישים, מתחברים, מרכלים, רבים, משלימים, מעבירים את הזמן. הניתוק מהמצב הפוליטי שנכפה על דיירי הווילה אינו זר לנו. כך גם הדיכאון, חוסר המעש, השעמום, הילדותיות, הצביעות, חוסר התקשורת, הבדידות ובעיקר הרצון לאהבה והכרה שנחשפו שם.

הרצון הזה להכרה הגיע לשיאו אמש בטקס מוצלח ומרגש שהפיק ערוץ יס-Y, שהיווה סגיר ראוי לעונה ממכרת במיוחד. הדבר הבולט ביותר בטקס היה חוסר הקשר המוחלט שלו לפרקים שקדמו לו. הטקס היה הדבר הנוצץ ביותר שהתרחש בניסוי המטורף הזה בבני אדם. לאחר שהצצנו עליהם שוחים בביבים של המיץ של עצמם, הופעתם הנוצצת על הבמה, צעקות ההערצה, ההתרגשות האמיתית שאחזה בהם ותחושת האירוויזיון הקלה, היוו דיסוננס, שבאותה מידה בה היה קשה לעיכול (הן למתמודדים והן לקהל) היה גם מרגש במיוחד. הטקס היווה מעין דאוס-אקס-מכינה טלוויזיוני זר ולא קשור למהלכים העלילתיים של התוכנית. זה טקס הבא לבחור מנצחת בפרוייקט שהתחרות בו היתה הגורם הכי פחות משמעותי שלו. ניצחונה של הילה טוביאן, עם כל הכבוד והשמחה, חסר משמעות לחלוטין. אף על פי ששלושת הפיינליסטים (הילה, מיכל ואלון) היו אלה שבלטו מעל כולם בכישרון המשחק שלהם, לא בטוח אם מסיבה זו הם נבחרו. על מה מעידה בחירת הקהל? מדוע קיבלה הילה את מירב הקולות? משום שהיתה המוכשרת ביותר? ה"אמיתית" ביותר? הסתדרה בדרך הטובה ביותר עם שאר הדיירים-מתמודדים? האם זכייתה מבטיחה לה קריירה מוצלחת יותר? השאלות (והתשובות המשוערות) הללו אינן חשובות או משמעותיות בסיום הפרוייקט הזה, שגם אם לא התכוון, תוצאתו הסופית היא הצגה ותיאור הפרצוף של האנשים הצעירים המאכלסים את המדינה המשוגעת הזאת. אנחנו כבר פאקינג מתגעגעים אליכם.