קשה להסביר היכן ארז לב ארי מצליח במקום בו אחרים נכשלים. במבט ראשון, נראה שלב ארי לוקה בדיוק באותם כשלים שהרוק הישראלי פוסט הכניסה למיינסטרים של אהוד בנאי וברי סחרוף נופל בהם פעם אחר פעם - החל ממחזור, יניקת ומציצת צליל הרוק האוריינטלי ועד כמובן השימוש במקורות כמקפצה לטקסטים בינוניים שלא מסוגלים להגיד משהו מורכב.
אמנם, הדברים האלו היו גם ב"שמחת הפרטים הקטנים", אלבום הבכורה המקסים והמפתיע שלו, והם נמצאים ובשפע גם ב"ארגמן", אלבומו השני והמצופה. אבל איכשהו, באופן שאפשר להסבירו אבל לא בהכרח באופן שלם ומקיף, לב ארי מתחמק מהכדור הקטלני הזה.
אולי זו בגלל הצניעות של לב ארי - לא צניעות של מרואיין פשוט אלא צניעות מהותית, של אדם שלצד ג'אמים סוערים ("ביום אקרא") ניגש למוזיקה בשקט עניו, כאילו המוזיקה היא הנס אליו התפלל מרגע שלמד לדבר. הצניעות של לב ארי מעניקה למאזין ביטחון להמשיך איתו הלאה, לנסות ולהבין אולי יש בו משהו מעבר לסאונד שכבר נשמע ובוודאי לטקסט שכבר נכתב. שם, מתגלה שיר מעולה כמו "בוקר טוב" שהוא קודם כל המעטפת המוזיקלית הממכרת שלו ואחר כך ההליכה הלוליינית של לב ארי בין תהיות פילוסופיות גלובליות להרהורים דתיים של ממש, הליכה שמאפשרת לכל מאזין למצוא בלב ארי משהו לתפוס בו.
עוד בוואלה!
בכלל, הדתיות תופסת מקום נכבד במוזיקה של לב ארי, כהשראה ישירה לשירים (למשל, שמו של שיר הנושא, "ארגמ"ן", הוא קיצור שמות המלאכים) והן בשפה העברית שלב ארי משתמש בה כדי להביע רעיונות שהם לאו דווקא חילוניים. אמנם "ארגמן" פחות דתי מ"שמחת הפרטים הקטנים", ואף מכיל השראות חיצוניות כמו טי. בון בורנט ("פרימיטיבים" הנהדר בתרגום מעולה של דני אמיר) ודוד אבידן ("מלחמה אבודה"), אבל קל להבין מדוע לב ארי מזוהה לרוב כזמר דתי הוא לא ממש מתאמץ להפריך זאת עם טחינות ובקשות חוזרות ונשנות מבורא עולם.
לכן, ההצלחה של לב ארי ליצור אלבום שני ברציפות שאינו מעיק מרוב יצירה לשם שמיים היא הישג בפני עצמו. ב"בסוף היום", עוד שיר גיטרות באלבום שכולו עבודת גיטרות חשמליות יפהפיות, לב ארי שר ממש כמו אסף ארליך, מהקולות החילוניים המרתקים שהיו ברוק הישראלי בעשור האחרון - מה שמראה שאת הציבור הרחב אתה כובש באמצעות גיוון רחב ככל האפשר ולא על ידי הסתגרות.
עוד בוואלה!
אבל כדי שלב ארי יגיע באמת לפסגות של מושאי ההערצה שלו, שהם עדיין אהוד בנאי של אחרי "קרוב" וברי סחרוף שאחרי "נגיעות", חסרים לו שני דברים מהותיים, שהפכו את שני האמנים המוזכרים לעיל לקונצנזוס כמעט פוליטי: האחד הוא שלב ארי מגיע לאלבום השני שלו כשהוא בעצם לא חווה את שלבי השוליים שעברו בנאי עם הפליטים וסחרוף עם מינימל קומפקט ופורטיס. שכן, לב ארי הוא אמן מיידי מדי להמונים, ואין מאחוריו את התנסויות מוזיקליות שיתנו לו עומק אינטלקטואלי-מוזיקלי ממנו יוכל להתקדם.
שנית, וכנגזרת מהסיבה הראשונה, ללב ארי אין המנונים שיסחפו אחריהם המונים של ממש, בסגנון "הכוכב של מחוז גוש דן" או "טיפ טיפה" או "כמה יוסי" והקאבר ל"עוד חוזר הניגון". מכאן, שללא עומק מוזיקלי או המנונים, לב ארי יכול להישאר תקוע עם המחמאות על האופן הנעים והחכם שבו הוא מבצע את שיריו, במקום להיות אמן גדול באמת כפי שניצוצות מ"ארגמן" מעידים.
בשיר הסוגר את האלבום, "בבוא יומי", לב ארי שר "בבוא יומי...אומר הכו בי רעיוניי/גברה עליי תשוקתי/שבוני דמיונותיי". כרגע, התיאור הזה, הלקוח ממחזור יום הכיפורים, אולי הולם את מצבו הנפשי של לב ארי אבל לא את הלך הרוח המוזיקלי שלו. ביום שבו לב ארי יהיה שבוי באמת בדמיון המוזיקלי שלו, הרוק הישראלי יתהדר באמן גדול באמת.