ההיפ-הופ הוא ארץ אוכלת יושביה. האופנה וההייפ הנוכחיים והמתחלפים מעונה לעונה יקבעו את יחס הז'אנר לראפרים המניעים אותו. אתה יכול להיות בינוני, אבל מספיק הייפ יהפוך אותך לקול גם בעיניהם של מבינים (פיפטי סנט). אתה יכול לומר דברי ערך, אבל מספיק גנגסטה-ראפרים יגרמו לך להיראות טרחן (פאבליק אנמי). הדגם שלך, כמו מכונית, יכול פשוט להתיישן.
ברור, למשל, שאין יותר ווינטג' מאל.אל קול ג'יי, אחד הראפרים הגדולים הראשונים. בלעדיו לא היו ג'יי-זי, טופאק או EPMD, אבל תשע-עשרה שנים (!) מאז הוציא את אלבומו הראשון, ותקליט חדש שלו מעורר התרגשות בסצינת ההיפ-הופ העולמית, בערך כמו שיעורר אלבום חדש של ואן היילן בסצינת המטאל. אל.אל היה מהראשונים והחלוצים להגדיר את ה"איך" של הראפ על חשבון ה"מה". זה לא ממש שינה על מה הוא שר (אגו, בחורות, שרשראות זהב), זה איך שהוא עשה את זה. הוא ריפרפ כמו מתופף של ג'יימס בראון כל מילה שלו הכתה בכוחניות, לפרייזינג הראפ שלו היה גרוב דחוס טסטוסטרון, והוא שכלל אותו מתקליט לתקליט, לפחות בשנים הראשונות. הוא תמיד היה ממניחי אבני הדרך החדשניות של הראפ: על שמו רשומה בלדת הראפ הראשונה בהיסטוריה ("I Need Love "), הוא היה מהחלוצים להתחבר לרוק ולאר-אנ'-בי, ולא פעם זה היה החוש המחודד שלו להיצמד למפיק הנכון, שגרם לראפר שלא מפסיק עם השנים, להישמע מעודכן ולא פתטי בכל פעם מחדש.
ועדיין, ייתכן שגם אם שני אלבומיו הקודמים לא היו כל כך משעממים, אל.אל היה מפסיק לייצר עניין. הדגמים החדשים בשטח נוצצים בהרבה, והוא רק בן 36. "The Definition", אלבומו החדש, מורכב בעיקרו מהפקות של טימבלנד. ליהוק מבריק, גם אם יחצ"ני בעיקרו. זה אלבום של ביטים שמנים, להיטי מועדונים וזיונים קלאסיים, והוא המוצלח ביותר שלו מאז "Phenomenon" מ-97. טימבלנד לא יוצא פה להרפתקאות, אלא פשוט עושה את העבודה, וכך גם שאר המפיקים. אל.אל נשמע בכושר, וזה אלבום נחמד ביותר, שזה הרבה יותר משני קודמיו. אבל בהשוואה לסטנדרטים שהציב בעבר, הוא רק בינוני.
עוד בוואלה!
לוזרים אופטימיים
מצד שני, הוא מעולם לא התרסק כמו ארסטד דיוולופמנט. אלה, שזינקו לצמרת הראפ ב-92' והביאו אתם גישה חדשה שנחשבה בזמנה למרעננת, הפכו תוך פחות מארבע שנים לאחת הבדיחות הגדולות של הראפ. בעולם שניזון מגנגסטה-ראפ ותדמיות גבריות קשוחות, ארסטד לקחו את הפוזיטיביות הראפית שלהם צעד אחד רחוק מידי. הם ניתקו את הראפ מהאורבניות וחיברו אותו לכפר. בגישה חיובית, ולעיתים חינוכית, הם השתמשו בFאנק, בגיטרות אקוסטיות שנשמעו אז זרות לראפ, ייצרו כמה קלאסיקות ("טנסי", "מיסטר וונדל") והצליחו בטירוף. לראפרים היה קשה עם השגשוג של הילדים הטובים האלה, וארסטד, אחרי אלבום האנפלאגד המגניב שהוציאו (והראשון בתולדות הראפ), הוקאו מתוך הקהילה. גם בלי קשר לאנטי-הייפ, ספיץ' הראפר לא הייטיב עם עצמו כאומן סולו, והיום, למי באמת מזיז שיש להם אלבום חדש בחנויות.
אבל האזנות מלוות בפיקפוק גרמו לי לחשוב- רגע, זה אלבום חדש וממש משובח של הבלאק אייד פיז? ואולי תקליט סופר-מלודי של ה-Pharcyde? דווקא מהמקום האנדרדוגי, המובס, זה שלא צריך לעשות אחזקה למכירות שלו כמו אל.אל, ארסטד דיוולופמנט הקליטו תקליט כל כך מקסים שאי אפשר לעמוד בפניו. הם כבר לא מנסים לחנך את העולם לחיוביות, וזו גם מלווה פה בסוג של עצב. ההיפ-הופ שלהם עדיין מלא בגיטרות אקוסטיות, המלודיות מזכירות יותר מתמיד את סליי סטון ואת פרינס, ההשפעות על הגרוב נעות מפלה קוטי ועד ריצ'י הייבנס, והראפ-שירה מפוכחים וחכמים, מבלי להתאמץ להישמע כאלה. לא ברור אם לקאמבק הצנוע הזה יהיה אימפקט, אבל "בין העצים", אלבומה החדש של ארסטד דיוולופמנט, הוא אלבום היפ-הופ מרגש. וזה המון.
LL Cool J, "The Definition" (הליקון)
Arrested Development, "Among The Trees" (פונוקול)