מישיגינע

איני מטיל ספק בכשרונו וביופי יצירתו של אליוט סמית המנוח. בשבוע הבא יצא אלבומו החדש, זה שהקליט טרם מותו בטרם עת. מילותיו, שתמיד היו מצמררות, יזכו לפרשנות גדולה ומורבידית מתמיד, והוא יוכתר כאחד היוצרים החשובים של העשור, לפחות. לא אמרתי שמשהו מזה אינו מוצדק. ועדיין, עולות שתי שאלות. האחת – האם סמית החי היה זוכה לאותו יחס מפנק של סמית המת? למרבה הצער, קרוב לודאי שלא. הרי כבר אלבומו האחרון, "Figure 8" מ-2000, לא זכה לתשואות היסטריות בזמן אמת. ייתכן שהחדש של סמית היה נשאר בגדר סוד מופלא של חובבי אינדי פופ. טוב ונפלא ששיריו יושמעו יותר מתמיד, אבל זה היה נפלא בהרבה לו ידענו, שההילולות מגיעות באופן נקי. שיפוט נטו של המוזיקה, ללא הילת המוות שתרדוף אותה, כבר לא משנה מה.

השאלה השניה, אם כך, שעולה, היא מה לעזאזל צריך לקרות ליוצרים, שמזכירים את סמית, כדי לזכות באותה כמות של פרגון ויחסי ציבור? סמית הוא/היה הקול הבולט של הסינגר-סונגרייטרים האמריקאיים הצעירים והמעניינים של השנים האחרונות. לרוב מדובר בשילוב של עיבודים אקוסטיים מינימליסטיים, שירה צנועה מרירה-מתוקה, הפקות שגובלות בלו-פיי, ומלודיות פופיות שוברות לב בשיא העדינות האפשרית, עם השפעות שנעות מסיימון וגרפונקל לכיוון ניק דרייק, ועד ויל אולדהאם וסמוג. הטרובדור הבולט ביותר באיזורים הניסיוניים שבחבורה הוא ללא ספק דוונדרה באנהרט ( ראו כתבתו של יורם אליקים), אבל בתווך שבינו ובין סמית זצ"ל פועלים רבים כדוגמת ג'ואנה ניוסום, דמיאן רייס, Iron And Wine, ואפילו יוצרים ישראלים מעולים (ששרים באנגלית), כמו ג'יי ווק סנייל, רותם אור, עמית ארז, עמרי לוי ורבים אחרים (רובם מתועדים בשני אוספים: "Inside Looking Out", ו-"Songs From The Basement").

אני לחלוטין בעד סמית. אבל האהבה האמיתית שלי היא סופייאן סטיבנס. שניהם מאד מזכירים זה את זה, בצורת הכתיבה, קצת בקול ומאד בהגשת השירה. אבל להבדיל מסמית, סטיבנס, עם כל המלנכוליה בשיריו, והיא בלתי נדלית, משדר גם סוג של, לא נגזים ונאמר שמחת חיים, אבל בהחלט כן אהבת חיים. הוא לפחות מחבב אותם. הדרך ביצירה שלו היא לא למטה, אל התהום השחורה האינסופית של סמית. יש בה מידת אופטימיות, גם אם מסויגת. הוא לא נוטה לרחם על עצמו, ונדמה שהוא מנסה לעודד אחרים, גם כשעצוב לו בפנים."אני יכול לראות הרבה חיים בך / אני יכול לראות הרבה בהירות בך / ואני חושב שהשמלה נראית נחמד עלייך / אני יכול לראות הרבה חיים בך". תקשיבו ללחן השברירי ותבינו.

סטיבנס הקים את להקת הפולק-רוק Marzuki ועזב אותה בסוף הניינטיז לטובת קריירת סולו. אלבומו השלישי, Michigan: Greetings From The Great Lake State”", יצא בשנה שעברה והיה יצירה קונספטואלית, שהוקדשה לעיר הולדתו. היא הייתה עצובה מההתחלה ועד הסוף, תיארה את החיים האפורים והמדכדכים במקום, התעסקה באבטלה, באובדן משפחה ובכאבי לב, ולמרות זאת עשתה את הכל בכמויות אינסופיות של אהבה לעיר. אחריה סטיבנס הבטיח 50 (?!) אלבומים, שכל אחד מהם יוקדש למדינה אחרת בארה"ב. או במילים אחרות, ג'ון פרושיאנטה והספק התקליטים שלו יכולים לחפש מי ינענע אותם. מצד שני, התחזית הטיפה מאיימת הזאת טרם התממשה. במקומה הקליט סטיבנס את אלבומו הרביעי והחדש יחסית, "Seven Swans", שיצא כבר באפריל השנה, אבל לעולם לא מאוחר. מוזיקלית הוא זורם וקל בהרבה מהאפוס של "מישיגן". השפעות הקאונטרי-פולק חזקות בו אפילו יותר, הבנג'ואים מנגנים ברוך, וזו כנראה גם הנוכחות ההפקתית של הדנילסון פמילי, הרכב האינדי רוק הנוצרי-נסיוני, שנוטה לחספס את הרגעים הכי מתוקים. כל שירי התקליט שקטים למדי, והמוזיקה מדברת רומנטיקה. עם זאת, עיון מדוקדק בטקסטים מגלה התעסקות בדת ובמוות, בקשר ביניהם, ובמיוחד בפרידה מהחיים. אבל לא של סטיבנס עצמו, אלא של אדם קרוב. אב, חבר. שמחת חיים כבר אמרנו?

נשים בצד את המשמעויות, הלוואי שסטיבנס ייפרד מהעולם רק בשיבה טובה ביום הבלתי נמנע, על מנת שאף אחד לא יאלץ לחטט בשירי המוות שלו, כדי למצוא את מה שלא קלטנו בזמן אמת. סופייאן סטיבנס, צנוע ואינטימי, כותב בחסד ומצליח להגניב את השירים הקטנים וההורגים שלו גם כשלא מנסים להקשיב לטקסט. "Seven Swans" מסוגל להתנגן ברקע, כשפתאום משהו ידגדג לכם בבלוטת הדמעות, מבלי שאפילו תבינו למה. אחד כמוהו לא צריך לחכות למשהו רע שיקרה, כדי שייהפך לאגדה.

סופייאן סטיבנס, "Seven Swans" (הד ארצי)