ליצן החצר החרדית

פעם בחודשיים בערך מעניק אורי זוהר ראיון "בלעדי" לעיתונות. השאלה הראשונה היא כיצד היה מוגדר ראיון עימו לו היה מתמסר לעיתונות החילונית רק פעם בשלושה או אף ארבעה חודשים; "מבזק מיוחד" אולי. הבעיה העיקרית הנובעת מכך נעוצה בזילות שהוא יוצר כלפי עולם החוזרים בתשובה. המשנית היא שזוהר, מבלי משים, חושף את העובדה שעשרות שנים בשחור לא באמת משנות את טיבו של האדם. במקרה דנן, זה דווקא לא יפה.

לפני הכל, נשאלת השאלה מה בכלל הפך את זוהר לאייקון תרבותי כה משמעותי בתולדות הישראליות? ככל הנראה יכולתו להפגין תפישת עולם פרטית במופגן, מחוייכת בהתרסה, חושפת ונועצת שיניים בד בבד, בעידן בו הקולקטיב עדיין עמד מעל הכל. ועל להקה כמו הביטלס אסרו להיכנס לארץ מפאת עמדותיה החתרניות.

כשלעצמי, מעולם לא סבלתי את חבורת מציצים. החתרנות שלהם ביחס לממסד נולדה הרי מתוך קרבתם לאליטה השלטת. השובבות שלהם לוותה בהערצה עצמית ויחס מרושע אחד כלפי חברו וחברתו; כאילו אי אפשר לזיין ולעשות סמים וחיים גם בלי פריעת האתיקה האנושית הבסיסית.

המהפכה שחולל זוהר, כמו מרבית המהפכות, הגיעה עם הזמן לשלב בו מיצתה את עצמה והפכה גרועה לא פחות מקודמותיה. בעיקר כשישראל נפתחה לעולם וגילתה שכבר בשנות השישים עשו את זה קודם, לפניהם, זה כבר לא משנה.

לא לחינם התפוגג המיתוס המרשים של זוהר וחבורתו עם חשיפת מעללי דן בן אמוץ על ידי אמנון דנקנר. אין דרך מתבקשת יותר לנסח זאת מאשר חלפו ימי הזוהר. אבל לו עצמו זה כבר לא הזיק. הוא לא המתין עד שנות השמונים ובחר כבר ב 77' לחתוך לעולם אחר. יש לא מעט סיבות לחזרה בתשובה, איש איש ועולמו הוא, אבל אצל זוהר ניכר שהמטרה הראשונית הייתה פרטית: להיחלץ מעצמו, לבקש מחילה ומרגוע לנפשו המסוכסכת.

מפה עיוות זוהר את הרעיון והפיתוי הגלום בחזרה בתשובה. הראיון שהעניק בשישי האחרון ל"שבעה לילות", לכבוד הסדרה חדשה, "מציצים פנימה", שתעלה בקרוב בערוץ 2 , קרע סופית את מסיכת השטריימל מעליו.

זוהר דאג לשפוך את מררתו על אשתו ("מי את בכלל? אני הכוכב") כאילו לא האזין מימיו למשפט היפה של חז"ל, "כבוד בת מלך פנימה". הביע תמיהה כיצד ניתן להתגעגע לחילונות משום ש"איך אפשר להביט בנוסטלגיה לחיים שאין בהם כלום?", כאילו לא הצריף החילוני המצומצם שבחר להתבצר בו הוא- הוא שהיה הכלום.

בנוסף, כינה את נעמי שמר - אחת שדווקא השכילה לייצר בחייה איזו שהיא דתיות חילונית - כמי ששייכת לחבורת "אנשים מסכנים מאוד". ובעיקר נימק את הפסיעה שלו לעולם התורה באפולוגטיקה קטנונית - "זה לא חסר לי, כמו שלא חסר לך גן הילדים", הבהיר. ללא ספק: אם כבר ליצן החצר החרדית, אמנון יצחק עושה את זה משעשע יותר.

למעשה, המבסוטיות העצמית של זוהר מובילה אותו לעשות מחדש את מה שביצע בעבר, רק בלי המקוריות של פעם. באותו אופן יהיר וחלול הוא אינו מסתפק כעת בפגיעה בחבריו והממסד החילוני, אלא יורה חיצים כלפי כל המחנה השונה ממנו.

התחושה שזוהר לא באמת השתנה, גם 27 שנה אחרי שנטש את החילונית, אומרת הרבה דברים, בעיקר שלאנשים קל יותר לשנות מיקום תרבותי מאשר את עצמם. לו שקלתי לחבוש כיפה, הייתי מתבאס מכך. כחילוני יש משהו משמח בהבנה שהמרחק בין העולמות לא גדול כל כך.

מה שברור זה שעם שיבתו המיועדת של זוהר לטלוויזיה, החן המפורסם שלו נושר. זוהר מתגלה כאדם נבוב, נטול תובנה דתית עמוקה אחת. חזרתו בתשובה היא האדים של הדת; לא יותר. כוחו בעיקר ביכולתו להתעמר בצד השני - לא משנה מי. אין פלא שאת עמדותיו הוא בוחר להנחיל דרך ערוץ 2 . בסיכומו של דבר, המרחק בינו ובין כל חילוני שחלומו לזכות ב 15 דקות התהילה הטלוויזיוניות אינו רב. תרתי משמע.