בני בני ילד רע

יאמר מיד: אינני סובל את מרבית אבחנותיו של בני ציפר, בעל המדור "הטלוויזיה של השבוע" שמופיע ב"הארץ" בכל יום שישי. רשעות מהסוג שהוא מפגין לא נשמעת גם בחאפלות של בן לאדן. "ההנחה שכצופה טלוויזיה צריך להיות לי אכפת שאחת ושמה מזל בן דהן הצליחה להתקשר אל הוריה בתאילנד ביום האסון ('מזל, כל טוב לך', בירכו אותו מגישי 'מבט ראשון')" הוא ציטוט מתנשא אופייני שפיאר את הטור שלו לפני שבועיים.

טלוויזיה, בניגוד לאיך שציפר מבין אותה, היא, לפני כל הניתוחים הסוציו-תרבותיים שלה, מקום עבודה של בני אדם שמשדרים למען בני אדם שצופים בה. כמו שלא תתעלם מנכה שמתחנן שתגלגל לו את הכסא במעבר החצייה, כך גם הטלוויזיה מחויבת לעסוק בדרמות אנושיות מהמציאות. יתרה מזאת: בניגוד לטרוניות מוצדקות על התעלמותה של התקשורת הישראלית מאסונות של גויים, בשעה שהאסון מערב ישראלים-יהודים וזרים גם יחד אין בלבי טיפת הסתייגות מכך שערוצים ישראליים מתמקדים יותר בקרובים אלינו. גם כי מי שמתיימר לאהוב את כולם במידה שווה בעצם לא באמת אוהב אף אחד, וגם כי זה פשוט טבעי.

לדידו של ציפר, לעומת זאת, העולם מחולק לחכמים וטיפשים. בשעה שקשה היה לא להתפעל מהעבודה של זק"א בעת זיהוי גופות הנפגעים מהצונמי, ציפר בחר להיטפל לשגיאה לשונית של יהודה משי זהב הנרגש (אוי לאותו אסון: משי זהב אמר שלמצוא ניצולים זו עבודה קשה כמו למצוא "טיפה בין הים" במקום "טיפה בים"). מבחינת ציפר חשוב יותר לגאול את השפה העברית מאשר בני אדם שנלכדו מתחת להריסות.

היהירות הציפרית אינה נגמרת בדקדוקים לשוניים. הטור שלו אסור לבעלי לב חדש, נשים מזרחיות בהריון ובעלי אינטליגנציה שלא חוצה בהרבה את רף המעל לממוצע. למעשה, כולנו על הזין שלו. קשה עם ציפר. כמו אותו קמעונאי מסטיקים שלעולם ישמח להתנצח על חמש אגורות (קצת צחוקים, בני נשמה), האדיקות שלו ביחס לתיקון שגיאות לשוניות פתולוגי כמעט; ההמלצות שהוא מפזר לקוראיו ("הפילהרמונית הווינאית בניצוח לורין מאזל, שתנגן, כמדי שנה, יצירות של משפחת שטראוס, סופה ויוזף הלמסברגר תשודר בסאט-3, שבת") מעוררות בי קבס.

ואף על פי כן, הרתיעה מהמיזנטרופיות הקלאסית שמפגין ציפר בכל שישי, אינה מצליחה להקהות את המשיכה לדבריו. כנראה משום שציפר הוא העיתונאי היחידי שמקפיד להזכיר שהמושג אותנטיות אינו חייב להתקשר לשבי זרעיה. גם יהירות אינטלקטואלית היא סוג של אותנטיות, אם אתה מתמיד בה. ציפר, יאמר לזכותו, לא מנסה לחנך לתרבות גבוהה יותר – הוא פשוט לא מכיר אחרת. בטורו לפני שבוע, כששוב נדרש כהרגלו לסוגיית הטעויות הלשוניות, לעג לחברי הכנסת שאינם יודעים "האם צומת וגרב הן מילים ממין זכר או נקבה". ציפר גם לא טרח להציג לקורא את התשובה הנכונה, אף שסביר להניח שלא כל קוראי "הארץ" אכן סגורים על התשובה. זה ציפר. מי שלא יודע – שלא יצחק. רציני עד אימה, הגון עד כדי התאכזרות לקוראיו. זן נדיר.

לפיכך ציפר מוכרז כעיתונאי המרושע האמיתי האחרון. אי של רציונליות בעידן של ורדה רזיאל ז'קונט.
הוא לא רענן שקד שמחסל תוכניות כשמטרת הטקסט היא להצחיק ולהפגין וירטואוזיות מילולית. הוא גם לא גדעון לוי שמתעמר בחיילי צה"ל כדי להתריס כנגד מדיניות ממשלתית והגישה הלאומית. הוא גם לא מסתייע בפרובוקציות האינפנטיליות של גיא מרוז. הוא פשוט רע. יותר רע מאיך שיאיר לפיד משתדל להיות טוב.

פעם, בתקופה שהטרימה את עידן הרייטינג בכלל והמכרז לערוץ 2 בפרט, יש להניח שהייתי שמח להעלות את ציפר על שיפוד – עם הרבה טחינה ופטרוזיליה, כפי שהוא ודאי מתעב – בתור המתנשא האשכנזי. אבל היום, בשעה שהתקשורת הישראלית לא מותירה מקום פנוי מסטנדרטים נמוכים בשם הזיקה הקדושה למסעודה; כשהנוסחה לפיה ככל שתתקרב לעם תצבור קוראים רבים יותר היא הנוסחה הקובעת, אין לי אלא להודות בהערצתי לציפר, הסוליסט המושלם. "הטלוויזיה של השבוע". מומלץ בקור.