אלבומים כמו של קאט כמיסט יכולים לבלבל מבקר מוסיקה מהשורה השנייה כיסא 23. "The Audience's Listening" יוצא אחרי 13 שנה, במהלכן קאט התחיל והגיע מהר מאד לשיא האקשן שלו כפטפוניסט-על; מי שבמו ידיו ותקליטיו אחראי בצורה לא מבוטלת על חזרתו של הדי ג'יי כפקטור משפיע בתרבות ההיפ הופ, החל מהמחצית השנייה של שנות התשעים, וביתר שאת בשנים שבאו אחר כך. אינספור הופעות (וגם סדרת אוספים מפוארת) עם מיטב הקרועים של החוף המערבי - "ביט ג'נקיז", "אינביזבל סקרץ' פיקלז" ובעיקר העבודות מלאות ההשראה שלו עם המקבילה היותר מהורהרת שלו (שמחזיקה גם בהרבה יותר תקליטים), די ג'יי שאדו.
"בריינפריז", שיתוף הפעולה המוקלט הראשון של השניים, והמשכו הפחות מפתיע "פרודקט פלייסמנט" הם, בהתאמה, שלמות (קרוב לשלמות במקרה השני) של מה ששני די ג'ייז, המחוברים לאותו גרוב, יכולים לעשות עם תקלטוני 7 אינץ' וידיים זריזות יותר מכייסנים במחלקות היותר זולות של רכבות הודו. בשני האלבומים האלו הידקו השניים את הזיקה ההיסטורית המתמשכת שלהם לשני האבות המייסדים של העסק השחור הזה, דאבל די וסטיינסקי.
מה שמבדל את הכימיסט מכל השמות שהוזכרו לעיל, הוא לא רק היותו מאסטר-על בסקילס על הטכניקס (יותר טוב משאדו כפי שניתן לראות די בבירור בדי.וי.די של "בריינפריז"), אלא בעיקר העובדה שיכולותיו הפנומנליות לא פוגעות לו בעומק הנשמה. על פי 12 הקטעים באלבום הבכורה שלו, הנשמה של כמיסט, זו המכתיבה את חזונו המוסיקלי, היא חסרת מנוחה, מצחיקה, מלאה בגיוון מוזיקלי, עם ברייקים שנדבקים אליה כמו ערסים לבלונדיניות בים. ועל כל זה תוסיפו את המשאב הגדול ביותר של לוקאס מק'פאדן - סבלנות.
שלא כמו הקולגות מהירי החימה, הצעירים והפחות מוכשרים, שמיהרו להוציא אלבומים בה הם בעיקר חפרו בסקרצ'ים ושכחו שצריכה להיות גם מוזיקה על הדרך, כימיסט לא מיהר לשום מקום. הוא שומע מוזיקה מאד לאט, כפי שהתוודה באיזה קטע מצולם שלו, בזמן חפירות בחנות תקליטים.
13 שנה ראבק. שנים בהן ראה כיצד חברו הטוב ג'וש דייויס ממציא סאונד, תופעה תרבותית ושם לדיראון עולם, באלבום בכורה מושלם (96'), שלעולם ישמש כנקודת התייחסות לכל מה שיעשה אחר כך. שנים ארוכות, בהן היה המפיק, הדי ג'יי ולעיתים הרוח החיה מאחורי ההרכב חסר המזל אך ברוך הכישרון ג'וראסיק 5, שותף שווה זכויות בהרפתקה הלטינית אוזומטלי ורמיקסר וסקרצ'ר מבוקש. שם היה לו, גם כבוד ואפילו קצת כסף, אבל את הסטמפה הזאת, שמכניסה אותך למקום הקדוש אליו אתה בא לקבל את המוזיקה שלך - קרי אלבום מקורי, הוא מוציא רק עכשיו, לאחר שפרש מג'ורסיק (גם הם עם אלבום חדש שיוצא ממש עכשיו) ושנייה לפני האלבום החדש של שאדו. וכאן בדיוק זה מתחיל לבלבל.
הבסט של הבסט
12 קטעים. מספר חזק והגיוני מאד למימדים של תעשיית המוזיקה ולרף הסבלנות המדרדר של המאזין, ליצירות שנדרשות יותר מחמש דקות להורידן. בתוך אותם קטעים מתרוצצים כמה וכמה סגנונות ששולחים אותך ללא מעט רפרנסים - החל מפאט בוי סלים (הקטע השני יכול לשלוח את נורמן קשישא חזרה לאיביזה), דרך זירו 7, קיד קואלה, שאדו כמובן היפ הופ מהסוג שמתנגן באוזניות של אלו עם תיקי הגב.
לוקח הרבה יותר משמיעה אחת (תנסו 7 או 8, אם אתה בעניין) להבין לעומק את מה שקאט עושה בכזו קלות, עד כי היא חומקת מהמאזין בהתחלה. כדי להבין את מלוא היריעה של האלבום הזה אסור לשכוח - אולפן שמולפן - האיש הוא קודם כל די ג'יי, וככזה הוא מביע את עצמו על צמד טכניקס. הסקילס של כימיסט פזורים פה לאורך כל האלבום, בסקרצ'ים שאינם מחרישי אוזניים ובמיומנות אחרות, שמצויות כאן, אך בצורה יותר מוצפנת. חלק מהשירים באלבום מנוגן בשיטת הדאבלים - שני תקליטים זהים המאפשרים ליצור רצף בלתי נגמר של ברייק המנוגן בכל פעם מתקליט אחר וחוזר חלילה. זה אולי נשמע קטנוני אבל כימיסט, כמו מאסטר אמיתי, גורם לזה להיראות ולהישמע קל. קל מדי.
העובדה שהוא די ג'יי עם רוחב יריעה מוזיקלי גדול מהמרחק מכאן ועד דמשק, גם היא קופצת לראש בזמן האזנה לאלבום הזה שמורכב מקצת ביג ביט, סטרייט-אפ היפ הופ, צלילת סקרצ'ים אחת מיותרת, שמצחיקה בקושי וקטע אחד קסום בשם "The Garden". בשיר הזה כימיסט עולה לדרגת אלכימאי, כשהוא מושיב את אסטרוד ג'לברטו על ביט עתיר שכבות שעשוי במיומנות כזו, שזירו 7 עם כל השיק שלהם לא יגיעו אליה בחיים. אם היה כאן קיץ נורמלי (זוכרים שדבנבדרה היה כאן לפני מליון שנה?) זה היה ללא ספק השיר שהמילה קרוס-אובר באה עליו טוב. טוב לאללה.
הראפרים שמתארחים באלבום אינם מככבים ברשימת הבילבורד, אבל מנוזלי האף של האנדרגראונד ישמחו לנוכח "Storm", שיתוף הפעולה המעולה בין שני בניה הטובים של בוסטון Edan ומר. ליף (באמא שלכם, תורידו את האלבום החדש שלו, "Mo' Mega") והקטע של Hymnal, שמסריח מכרוניק טוב במיוחד.
כמו די ג'יי טוב, כימסט שומר את הבסט של הבסט לסוף, לאנשים שבאמת נשארו במסיבה בשביל המוזיקה ומפציץ - א-לה שאדו בימיו הטובים - בשלישייה קטלנית של סוף האלבום בה מגיעות כל היכולות שלו - כסקרצ'ר, כמניח ביט ומלחין וויניל - למיצוי שיא. החל מ"Spoon" הנוגה והיפהפה וכלה ב- "Audience's Listening Theme Song" הפיוז'ן חוגג ועולה תחושת הסיפוק ממישהו שאתה תופס ממנו כל כך הרבה זמן ולא מאכזב אותך בסוף.
קאט כמיסט, The Audience's Listening" (יבוא, WEA)