קץ הפילוסופיה

את הידיעה על מותו של הפילוסוף הצרפתי ז'ק דרידה קיבלתי מחבר ב-SMS, בהודעה בזו הלשון: "דרידה מת. זה מזכיר לי את המוות של יצחק רבין". מיהרתי לפתוח טלוויזיה. ובכן, מהדורת חדשות מיוחדת לא שודרה לרגל האירוע, וכאשר יצאתי לרחוב לראות כיצד האזרח הפשוט מעכל את הבשורה המרה לא מצאתי אלפי נערים ונערות מרחבי הארץ אשר מתקבצים בכיכרות, מדליקים נרות וקוראים בכתביו של המנוח. לא, המוות של דרידה כנראה מזכיר למעט מאוד אנשים את מותו של רבין, אם הם בכלל יודעים מהמוות הזה, או יודעים מיהו דרידה בכלל. יחד עם זאת, נראה שעיון במפעל חייו של דרידה, ובעולם האינטלקטואלי של חמישים השנים האחרונות, מראה שהקשר הסתום לכאורה בין שני מקרי המוות נוכח באופן מפתיע.

ז'ק דרידה ייסד זרם אינטלקטואלי הקרוי בשם: דה קונסטרוקציה. זרם זה הוא המזוהה העיקרי עם הלך הרוח וצורת המחשבה אשר מוכרת בחוגים אקדמיים וחוגים פופולריים יותר כפוסט מודרניזם. דרידה, בעקבות ה- New Criticism האמריקאי של שנות השלושים והארבעים, טען שמשמעותו של טקסט כלשהו אינה נובעת מכוונתו של המחבר. אין צורך לשאול את הסופר למה הוא התכוון ביצירתו, את הבמאי על הסרט שהוא ביים, או את הפוליטיקאי על הנאום שהוא כתב. גם אנחנו, דרידה טען, כאשר אנו מדברים אחד עם השני, פשוט איננו יודעים למה אנו מתכוונים. משמעותה של הכתיבה או של הדיבור מתחבאת, לעומת זאת, בכל מה שאיננו מתכוונים אליו, במקומות שבהם אנו סותרים את עצמנו, ובכל המרחב האסוציאטיבי והאטימולוגי אשר נפרס מהמילים וההברות שמהם הטקסט מורכב.

הדה-קונסטרוקציה, אם כך, אשר זוהתה משנות הששים ואילך יותר ויותר עם הפוסט מודרניזם ורוח התקופה, הפכה לשם נרדף למשמעות שאיננה, לחוסר וודאות, ולמחקר אקדמי אשר מתנתק במודע מכל אמירה קונקרטית. דרידה, אשר כתביו הם מן הקשים ביותר לקריאה בספרות המחקר הצרפתית, הפך לאב רוחני שנוי במחלוקת, אשר בונה תילי תילים בהתבססו על מילים טפלות בטקסטים קנוניים, ולכן מבקש לפרק כל דבר מוכר וידוע, בעצם. חשבתם של"המלט" של שייקספיר יש משמעות אחת אשר מיטב חוקרי הספרות מנסים לעמוד עליה? דרידה יעמוד על אלפי פרשנויות אחרות של הטקסט, לא מחייבות. חשבתם לשייך את סיפור מגדל בבל למסורת של כתיבה יהודית קדומה? דרידה יוציא את הסיפור המקראי מהקשרו, ובהתבססו על פירושים אטימולוגיים של הברות שונות, ישייך אותו אל תת המודע של אנשי המאה העשרים וכו'.

המחקר החדשני הזה, המחתרתי בעצם, קנה לדרידה מתנגדים רבים. ב-1992, למשל, כאשר הוא קיבל תואר של כבוד מאוניברסיטת קיימברידג', קבוצה של אינטלקטואלים חשובים כתבה מכתב מחאה נזעם. אחרים כינו אותו שרלטן, וטענו שהוא אות קלון לעולם הרוח, סמל לכך ש"המלך הוא עירום". יחד עם זאת, ובמקביל, דרידה הפך לאב רוחני של מיטב מבקרי הספרות והתרבות של תקופתנו, והשפעתו על האקדמיה הצרפתית והאמריקאית היא עצומה. לא רק זאת, הקשר בין הדה-קונסטורציה והפוסט מודרניזם הפך את דרידה למזוהה העיקרי, ניתן לומר, עם רוח התקופה, לפחות בכל מה שקשור למדעי הרוח. דרידה, אם כך, זכה ליוקרה שאף אינטלקטואל אחר, לאחר פוקו וסארטר, לא זכה לה: הוא הוכר בחייו כפילוסוף, ולא רק זאת, הוא הוכתר, בעצם, כפילוסוף האחרון.

זהו, אין יותר פילוסופים. אפשר ללמוד פילוסופיה, לעסוק בפילוסופיה, אפשר גם להתפלסף. אבל פילוסוף, על פי המורשת ההגותית שדרידה הנחיל בעצמו, פילוסוף כבר אי אפשר להיות. לאף אמירה אין משמעות אחת, הרי, כל טקסט מהווה צומת משמעויות שמלאכת הסתעפותם אף פעם לא נגמרת. בתקופה הפוסט-מודרנית שלנו דרידה היה ענק הרוח האחרון, השנוי במחלוקת, אשר עמד על חוסר הקוהרנטיות הזאת. לכן, מבחינה תיאורטית, הגותו מסיימת אלפי שנות פילוסופיה ומחקר. וכאן מגיע הקשר הלא ברור, הסתום לכאורה, ליצחק רבין.

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות" שר שלמה ארצי לראש הממשלה המנוח, אשר נרצח בשל חתירתו לשלום. בכך, למעשה, ארצי הפך את רבין ל"אחרון הנפילים": הצבר האחרון, הפלמ"חניק האחרון, המנהיג האחרון שניתן להזדהות אתו באמת ובתמים, שאפשר להאמין לו. מותו של רבין סיים את התקופה הזאת, או לפחות את האמונה בהתאפשרותה, ופתח תקופה חדשה, צינית, מסואבת, רעה. אין זה פלא, אם כך, שמותו של דרידה מזכיר את מותו של רבין. דרידה הוא הפילוסוף האחרון, מי שבהגותו שלו מקופלת האמונה בחוסר האפשרות של קיומם של פילוסופים. לאחריו, כלומר, עכשיו, במידה רבה, אין כבר משמעות לכלום.