אחריות מיניסטריאלית

אולי זו השנאה שלי למשפחת בוש. אולי דווקא החיבה לג'אנקים, או העובדה שמנטלית מעולם לא עברתי את גיל 16, אבל מיניסטרי היא הלהקה שאני הכי אוהב בעולם. זה עלול להישמע קצת מופרך, אבל לאהבה, כידוע, אין שום קשר להיגיון.

העשור האחרון לא היה קל עבור האהבה הזו וכלל התאבדויות, בעיות סמים מתמשכות, צרות עם חברות תקליטים ופרישה של החבר המייסד פול בארקר, שזנח את אלן יורגנסן לטובת חיי משפחה והשאיר אותו עם כל ההרואין הזה וחבורת שכירי חרב מתחלפים. כל אלו יכלו לסתום את הגולל על מי שבעבר גרמו לסלייר להישמע כמו נורית גלרון ולניין אינץ' ניילז כמו יובל המבולבל, אלא שיורגנסן מונע מכוחות אחרים – השנאה היוקדת שלו לשני דורות של אילי נפט טקסנים שהשתלטו על הבית הלבן וכמעט חרבו את אמריקה בשם אהבתם לנוזל השחור, אהבה חזקה כמעט כמו זו של יורגנסן לאבקה הלבנה (או החומה. תלוי). אל החשבון, שנשאר פתוח מ-1992 ו"Psalm 69: The Way to Succeed and the Way to Suck Eggs", הצטרפו בארבע השנים האחרונות שלושה כתבי אישום נוספים וחריפים כנגד משפחת בוש – "Houses of the Mole", שבו כל שיר נפתח באות W (מלבד השיר הראשון שנקרא "No W"), "Rio Grande Blood" ו-"The Last Sucker".

הטרילוגיה הדורסנית הזו החזירה את מיניסטרי לעניינים לא רק ברמה הפוליטית, אלא גם היוותה שיא יצירתי אחרי 12 שנים של בינוניות, בהן נעלמו ממנה סימני ההיכר התעשייתיים והאלקטרוניים, שהבדילו אותם משאר הרכבי המטאל סביבם. גם החלל שנפער עם עזיבתו של בארקר התמלא על ידי טומי ויקטור, מי שהיה הכוח המניע מאחורי פרונג. הציוות הזה הפך את מיניסטרי באופן טבעי להרבה יותר ט'ראשיים ומהודקים, עם ריפים מתכתיים מונחי חום.

והנה דווקא עכשיו, כשהוא שוב בשיא הכושר, החליט יורגנסן לפרק את החבילה, לא לפני שהוא משחרר מתנת פרידה מנחמת – אלבום קאברים בשם "Cover Up" (יורגנסן הכריז שזה האלבום האחרון של מיניסטרי אבל לא כדאי להאמין לו. גם רוברט סמית' מכריז עם כל אלבום של הקיור שהוא האחרון, מה גם שיורגנסן הוא זה שטבע את המשפט "Never trust a junky"). לצד ביצועים מוכרים כמו "Supernaut" של A 1000 Homo DJ's (שיתוף הפעולה של יורגנסן ובארקר עם טרנט רזנור ואחד מאינספור הרכבי צד של מיניסטרי כמו ריוולטינג קוקס ולארד) ו"Lay Lady Lay" של בוב דילן, שהופיע במקור ב"Filth Pig" המאכזב, אפשר למצוא גם קלאסיקות כמו "Under My Thumb" (כמו כלום השיר הכי טוב של הסטונז), "Bang A Gong" של טי-רקס ו"Roadhouse Blues" של הדורז. דווקא דרך הקאברים אפשר לשמוע את השינוי הסגנוני שמיניסטרי עברו עם השנים – מההתחלה התעשייתית והרקידה, דרך המטאל התעשייתי של תחילת הניינטיז ועד לט'ראש הטהור של ימינו. כל עוד הקול של יורגנסן ממשיך לעבור דרך מערבלי בטון ובין הבתים לפזמון אפשר לשמוע עוד נאום מביך של ג'ורג' W, מצדי הם גם יכולים לעשות קאברים למיי כימיקל רומנס.

מיניסטרי, "Cover Up"
(13th Planet Records)

אם כבר קאברים, כדאי לכם לבדוק את האלבום החדש של כריסטיאן פרומר "Drum Lesson Vol.1". פרומר היה חצי הצמד הגרמני פאונה פלאש (ביחד עם רולנד אפל) ושליש הטריו של ריינר טרובי (ביחד עם אפל וריינר טרובי). בסוף העשור הקודם-תחילת הנוכחי הוא היה מעורב בהפקות של מה שכונה אז "נו ג'אז", ואם אני לא טועה אפילו ביקר פעם אחת בארץ, באיזו מסיבה בהאנגר ביחד עם קרודר ודורפמייסטר. בשנה האחרונה הוא (ביחד עם אפל ולחוד), החל להתעסק יותר ויותר עם האוס וטכנו (בדומה כמעט לכל מי שהיה שייך לתנועת הנו ג'אז, בראשות הלייבלים קומפסט וסונאר קולקטיב), והפיק כמה קטעים מעולים (הרמיקס של פאונה פלאש ל"Keepin Me" של סטריאוטייפ, למשל).

"Drum Lesson No.1" הוא פרויקט מעניין, דווקא משום שהוא מחזיר את פרומר לצליל הג'אזי שאפיין אותו בעבר, אבל מנקודת מבט עכשווית. האלבום כולו הוא קאברים ג'אזיים כמעט קלאסיים לנכסי צאן ברזל דאנסיים כמו "Can You Feel It" של מיסטר פינגרז, "Strings of Life" של רית'ם איז רית'ם (דריק מיי) ו"Higher State of Consciousness" של ג'וש ווינק. מעבר לרמת הקוריוז, מדובר בחתיכת הצהרה, שמבהירה מדוע כל אותם קטעים הפכו לקלאסיקות שהם, ומוכיחה שהגרעין המוזיקלי שלהם חזק דיו – גם אם מדובר בצפצופי אסיד שמתורגמים לפסנתר – כדי שיוכלו להיות אפקטיביים ומרגשים גם מחוץ לז'אנר שבו נוצרו. מה שכן, את הכדורים הייתי מחליף כאן בעוגיות.

כריסטיאן פרומר, "Drum Lesson Vol.1"
(sonar kollektiv)