כך הולכים השתולים

"השתולים" של מרטין סקורסזה הוא סרט מעולה. באמת. הוא סוחף, מהוקצע, סקורסזה במיטבו. באמת. אבל כמו שטוני סופרנו לימד אותנו בשנים האחרונות, גם לגנגסטרים יש בעיות, וצריך לדבר עליהן. יודעים מה, אולי הבעיה היא אצל אנשים כמוני, שלא משנה כמה ואיפה יאכזב אותם הגאון הקולנועי עב-הגבות, הם תמיד יחכו בציפייה דרוכה לסרטו הבא. בכלל, לאחר שסינגרתי והיללתי את "כנופיות ניו-יורק" ו"הטייס" - שלכל הדעות היו עמוסי פאקים לאורך כל מאה השעות שלהם – הגיע הבאזז המקדים ל"השתולים", עם אין-ספור שבחים וביצועים מעולים בקופות. כל זה, כמובן, מוביל לצפייה מוגברת. אולי אפילו מוגזמת. אז אולי הבעיה אצלי, אבל Fuck That, בואו נדבר על זה – פעם שניה.

בהשראת הסרט ההונג-קונגי Infernal Affairs מ-2002, ובעיבודו של התסריטאי וויליאם מוינהאן, חוזר סקורסזה לחבר'ה הטובים, כלומר – לגנגסטרים. הרחובות הזועמים הפעם הם לא ניו-יורק, שכל רובעיה כבר כיכבו בסרטי מאפיה, וגם לא ג'רזי של הסופרנוס או החוף המערבי – אלא דווקא בוסטון, וליתר דיוק "סאות'י", הדרום העני ואכול-הפשע של העיר. בילי קוסטיגן (ליאונרדו דיקפריו), צעיר מדרום בוסטון, מסתנן בשליחות חשאית של שני מפקדי משטרה (מרטין שין ומארק וולברג) לצוותו של פרנק קוסטלו (ג'ק ניקולסון), ראש המאפיה המקומית. במקביל, שותל קוסטלו איש משלו באותה יחידת משטרה, קולין סאליבן (מאט דיימון), גם הוא צעיר ובן טיפוחיו מדרום העיר. בין שניהם עומדת מדולין (ורה פארמיגה), פסיכולוגית משטרתית שמתאהבת בדיימון ומזדיינת עם דיקפריו. ככל שהשתולים מתקדמים, כך גובר הלחץ משני הצדדים לאתר אותם, והם מוצאים את עצמם במירוץ נגד הזמן – כשכל אחד מנסה לחשוף את זהות השני. "השתולים" לא נותן לך לנוח לרגע, ודורש ערנות מתמדת במעקב אחרי העלילה הסבוכה. בואו ננסה לפרק כמה גורמים.

איזו מטמורפוזה של ליאו דיקפריו. הרי אחרי שגילו את הכישרון האדיר של הבר-רפאלו הזה ב"מה עובר על גילברט" ו"יומן נעורים", הגיעה הטיטאניק והטביעה את הכבוד שלו בביוב, עם הופעה בנוסח ליאור מילר. שנים לקח לו להתאושש, והחיבור המתמשך עם סקורסזה הופך אותו לאחד מטובי השחקנים הפועלים כיום. כזכור, היה מאוד קשה למכור אותו כאירי צעיר וזועם ב"כנופיות ניו-יורק", ולגבי דמותו כהווארד יוז ב"הטייס"? ובכן, שם הייתה זו פשוט יומרנות תמוהה, להפיל על כתפיו הצנומות סרט אפי אדיר-מימדים. ב"השתולים" הכל גזור למידותיו, והוא נושא את חלקו ללא פגם. בכלל, הפיכתו לדה-נירו החדש של סקורסזה מעוררת חשש קל. האם רק סקורסזה יודע להוציא מליאו את היכולות האדירות האלו? סרטו הבא יהיה Blood Diamond של אד זוויק (הסמוראי האחרון), במאי בינוני ומטה. כלומר, בהחלט יש סיבה לחשוש.

מוזר. פעם חשבתי שמאט דיימון הוא אחת ההבטחות הגדולות בקולנוע האמריקאי. אולי זו הייתה ההופעה המושלמת כ"מר ריפלי" או פשוט העובדה שמול חברו, הצלופח החיוור בן אפלק, הוא מינימום לורנס אוליביה. והנה, דווקא ב"השתולים" דיימון מאכזב יותר מתמיד. למה דווקא? כי למי ששכח, דיימון הוא היחיד בסרט שחוזר למחוזות ילדותו. הרי הוא "סאות'י" מקורי מבוסטון, ולמעשה – על בסיס זה הוא הזניק את הקריירה שלו, ב"סיפורו של ויל האנטינג". קולין סאליבן שלו היא הדמות הכי מאולצת בסרט. עם מימיקה עצבנית ותפקוד קלוש בכל דיאלוג ודיאלוג, הוא הופך להיות התו הצולע באופרה של סקורסזה. ואיפה נפגעת ההרמוניה יותר מכל? בכך שדמויותיהם של דיקפריו ודיימון אמורות ליצור תעתוע. הן הרי אותו מטבע משני צדדיו – ין ויאנג ברוטאליים ואבודים. זוכרים את "עימות חזיתי" (Face/off)? כזה – רק יותר טוב. במערכה הזו, דיקפריו יוצא כשידו על העליונה, ומפר איזשהו איזון שהיה תורם לסרט יותר.

דקות המסך של ג'ק ניקולסון פחותות משמעותית מאלו של שני כוכביו הצעירים. אז איך זה שהוא משאיר רושם לא פחות ואף יותר מהם? כי ככה זה. בגלל זה הוא ג'ק ניקולסון. למעשה, סקורסזה מקצין טיפה-יותר-מדי את מידת החופש של גדול שחקני הוליווד. הוא פשוט, איך נאמר – נותן לניקולסון להיות ניקולסון. נכון, לפרקים זה נהדר, בעיקר כשהשחקן הווירטואוזי מראה את הצד הדקדנטי בדמותו של קוסטלו. בדקות האלו הוא נראה כאילו הוא מביא את "הג'וקר" (באטמן) או את דאריל ואן-הורן ("המכשפות מאיסטוויק") שלו לצ'יינה טאון. סליחה, לבוסטון.

סקורסזה קוטע ב"השתולים" את הרצף הקומי המעצבן לפרקים של ניקולסון בשנים האחרונות ומחזיר אותו לתפקיד הנבל ההולם אותו כל כך. איפה זה עובד פחות? 1. באותם מקומות בהם ניקולסון מעלה את דמותו ל"ווליומים" גבוהים מדי. ו-2. שימו לב לדמותו של קוסטלו, כמאפיונר כמעט כל-יכול. הדמות הזו מעצבנת אותי קצת. אם למדנו משהו מהגישה הריאליסטית שנקט סקורסזה בעבר (ניפוץ מיתוסים לגבי גנגסטרים ב"החבר'ה הטובים", למשל), או מהמורשת המאפיוזית של הדמות הגדולה ביותר בתולדות הפשע המאורגן – טוני סופרנו - זה שגנגסטרים מוגבלים כמו כל אחד מאתנו, בכל היבט של חייהם. (מיני-ספוילר) נכון, קוסטלו נופל, אבל זה קורה בזכות טוויסט שרירותי למדי בעלילה.

בראיון שנתן לא מזמן מרטין סקורסזה, הוא נשאל על אותה קבוצת במאים שהביאה לקולנוע ההוליוודי לראשונה "קול ייחודי" בשנות ה-70, וניסה לחדד את אותה תהום שנפערה לאחר מכן בקולנוע האמריקאי, שהפך לתאגידי יותר ואישי פחות, כזה הפועל על פי פורמולה עסקית מחושבת ופחות מגחמות אישיות – לטוב ולרע. סקורסזה עשה לעצמו עוול שם. כי למרות החיבוק הפיננסי שקיבלו חבריו ספילברג, לוקאס וזמקיס, הוא עדיין אחד מהיחידים ששרדו את שלושת העשורים האחרונים וקיבלו אשראי – כלכלי ואמנותי – לעשות את מה שחפץ ליבם. הוא מעולם לא היה שכיר חרב, והבחירות שלו הן קודם כל שלו, אחר כך של כל השאר.

סקורסזה חוזר ב"השתולים" למקורותיו. בלי רחמים, עם חספוס אלים וחד, הוא מרכיב אופרת פשע של ממש ומרשה לעצמו דברים שלא עשה בעבר. שימו לב למערכה האחרונה העקובה מדם – זה לא נגמר עד שכל גנגסטר שמן ישיר את שירת הברבור המדממת שלו. ממרומי גילו ועשייתו, סקורסזה מתכתב עם סרטים ישנים, מ"האדם השלישי", דרך "פסיכו" וכלה בסרטיו שלו עצמו, ומעמיס עוד ועוד פרטים ואמירות על פני חיתוכים מבריקים ושוטים מלאי-משמעות, וכל זה ב-150 דקות עמוסות לעייפה – לטוב וגם לרע. אלו שנות ה-2000 של סקורסזה: קאסטים רחבים, סטים גדולים, עלילות אפיות ומינימום של שעתיים וחצי לסרט. שוב – לטוב ולרע.

אגב, שימו לב לשני במאים שהוציאו השנה סרטים טובים, שלא חפים מבעיות והצד הטוב ביותר בהם הוא הבימוי הפנטסטי, הייחודי רק להם – שני נפילים הוליוודיים, שאיכשהו לא זכו באוסקר על בימוי עד עצם היום הזה. האחד הוא רוברט אלטמן, השני הוא סקורסזה. לא אתפלא אם האחרון יזכה בפרס הבמאי השנה, סוף-סוף, גם אם לא בפרס הסרט הטוב.

בשורה התחתונה, "השתולים" הוא סרט מעולה, עם בעיות. אלו מגיעות כשסקורסזה לוקח את הרזון היחסי והממזרי של "החבר'ה הטובים" ו"רחובות זועמים", ומלביש עליהם את השומן היוקרתי והנוצץ של "כנופיות ניו יורק" ו"הטייס". הגישה הזו של 'לאכול בגדול' מובילה לעיתים להתרסקויות (ע"ע "שודדי הקאריבים 2"). "השתולים" הוא כמעט יצירה מופתית, אבל קשה שלא לצאת בהרגשה שהיית שבע ומאוד מרוצה, ואז מישהו החליט לקלקל קצת ולדחוף לך עוד כפית גדושה לגרון. כך, בין השאר, סוף הסרט נמתח לשלושה סופים שונים, מה שמזכיר את האורגיה הסינמטית של הסיומות, שקילקלו לפיטר ג'קסון את "שר הטבעות – שיבת המלך".

שבוע לאחר הצפייה, ואני חושב על הסרט ונותן לו "הקלות" בדיעבד. אפשר לומר באחריות, שלא תראו סרט טוב ממנו השנה. בינתיים לפחות. משחק השחמט האנושי שבו, שנותן את הפנים המחוספסות והלא-מתפשרות שצריך לתת לאלימות; עבודת המצלמה המבריקה; הסביבה הגנגסטרית המקורית – שמכניסה פרק חדש לגמרי לספר סרטי המאפיה הגדול; וצוות שכולו מתפקד בשיאו – ובראשו המנצח הגדול. וחוץ מזה, הרי לא תחמיצו סרט של סקורסזה, נכון?