וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לא, זה לא יהיה השיר שלנו

דפנה לוסטיג

12.9.2006 / 10:22

במשך שלוש שנים חיכתה דפנה לוסטיג שנינט תדהים אותה. "יחפה" הוא אולי אלבום עם אג'נדה, אבל בהחלט לא משכנע

שלוש שנים. שלוש שנים שבהם ניתנה לנינט טייב ההזדמנות להדהים, למצות את הפוטנציאל האדיר שגלום בה. בשנים שחלפו יכלה נינט להוציא לפחות שני אלבומים שיבססו אותה כקול הכי גדול של המוזיקה הישראלית בעשור הזה. על פי חישוב כזה, "יחפה" יכול היה להיות האלבום השלישי של נינט. אולי בגלל זה לא כדאי להיות מופתעים שהוא נשמע בדיוק כך, כמו אלבום שלישי.

"יחפה" הוא מסע ההסברה של נינט בו הוחלף ראובן אדלר באביב גפן. גפן הגה ויצר עבורה אלבום פרסונלי, שמבקש לחשוף חוויות פרטיות במילים צלולות, לענות על השאלות הבלתי פתורות סביב חייה, לנפץ את דמות המאמי ולהציג את נינט כאדם בוגר ובשל, כנפש שטלטלת הסלבריטאות היכתה בה וכעת מתפנה לגרד שריטות שהגלידו. לא קל להודות, כי אין כמו נינט, אבל עם כל האהבה וההערצה, היא עדיין לא הרוויחה את הזכות לאלבום מסוג זה. גם אם היא האשה הנערצת בישראל וגם אם בשלוש שנים רשמה לעצמה נינט קילומטראז' תקשורתי שלא היה מבייש ראש ממשלה (לעיתים רבות שלא בכוונה או באשמתה), כיוצרת וזמרת היא עדיין לא נושאת קול חד משמעי. אנחנו מזהים אותה ככוכבת, כסינדלרה, כהבטחה. וכל זה טוב ויפה, אבל לא עוזר ל"יחפה" לעשות את מה שהוא אמור לעשות בשבילנו, וגם בשבילה: לנטוע את נינט טייב עמוק בתוך עולם המוזיקה הישראלי.

ההיסטריה של השנים האחרונות מדברת בעד עצמה: נינט היא תופעה חד פעמית בתרבות הישראלית. אלמנט ההזדהות שהיא מייצרת בכל שכבות האוכולסיה הוא מעורר השתאות. היא באמת יפה ומוכשרת מעל לכל דימיון. ולכן "יחפה" הוא אלבום מעורר תמיהה, כי במקום שיציג בפנינו לראווה את קשת יכולותיה הרחבה של נינט, "יחפה" לוקח אותן ומגמד אותן בכוונה. מתוך אג'נדה. האג'נדה הזאת מתגלה אחרי האזנה לאלבום כסיחרור של טקסטים דרמטיים ולחנים מופשטים, ומייצרת בסופו של דבר אמירה שהיא אולי קוהרנטית, אבל לא משכנעת.

תחשפי, מאמי

הרבה שאלות אפשר לשאול על הדרך המוזרה, שהובילה את נינט לאלבום בכורה לא מספיק טוב. אבל בעיקר צריך להגיד שחבל, כי מגיע לה יותר מזה. לא בגלל שהאלבום גרוע כל כך, בעיקר בגלל שבמקום להיות בינונית היא נולדה להיות מצוינת ממש. נינט אמרה שהאלבום הזה הוא כולו היא; שהיא גאה בו וחותמת עליו בעיניים עצומות. הצהרת עצמאות חד משמעית ועדיין, נדמה כי לכוחות שמנתבים את חייה, היה יותר מדי מקום בעשייתו של האלבום. גפן ניסה לייצר אלבום שיהיה, כמו האלבום הראשון שלו, קלאסיקה. אולם, למרות ניסיונו וכשרונו, נדמה שהוא התעסק טיפה יותר מדי באיך האלבום של נינט יגרום לו להראות, ופחות מדי באיך נינט תשמע בו. אין דרך אחרת להסביר את השירה השטוחה שבו, שלעיתים קרובות מדי גורמת לנינט להשמע כמו נורית גלרון באייטיז, ואת הסאונד שלו, שמתאים יותר לערוץ 1 מלרדיו 1 (הבריטי, הבריטי).

מעניין, וגם מצער, לגלות שהשיר המשכנע ביותר באלבום הוא שיר שכתבה נינט בעצמה (יחד עם עילי בוטנר) שנקרא "היא יודעת". מצער כי ככה זה היה אמור להשמע – בועט, כועס, חי. ואם רק היתה מנסחת נינט את חוויותיה בעצמה, ולא נותנת לגפן יד חופשית בניסוח תחושותיה דרך מילים בומסטיות כמו "געגועים הם הילדים של הבדידות", "קוצים של יאוש בין כתליך" ו "לילות חמסין שהים שר רק לנו" היינו מקבלים אלבום, שבדיעבד היה גם חשוף יותר וגם טוב יותר.

ויש גם מסקנות לאלבום הבא

למרות הבחירות המשונות, ובראשן "טוב למות בעד אהבה" המיותר של ארז אלגרבלי, שיר יום זיכרון קלאסי, שגורם לנינט להשמע כאחרונת הזמרות בעצרת בכיכר, יש ב"יחפה" גם רגעים יפים. "כשאתה כאן" הוא שיר מצוין, וגם הלהיט שאחריו, "הכל יכול לקרות", יעיל בדרכו. מצטיינים גם "אם תבוא" היפה של אלי מורנו ועילי בוטנר (שמסתמן כמי שמשכיל לנצל את איכויותיה של נינט וכבחירה נכונה לאלבום הבא) ושירם של תאגיד הלהיטים הכשרוני יוני בלוך וברק פלדמן, "אחרי הכל", שבמקרה הוא לא להיט אבל הוא בהחלט מהנה.

ביום חמישי האחרון נתנה נינט את הופעת חייה בגמר כוכב נולד. את "נרדם על החולות" של ג'קו אייזנברג, שלא היה מזיק אילו היה שיר באלבומה החדש, היא הטיסה לשמיים עם ביצוע מצמרר ממש (נשבעת, סמרו שערותיי כשהם שרו ביחד). לנוכח גלריית הזיופים המרשימה שהפגינו באותו מעמד מאיה, רפאל, ג'קו ואפילו מרגול, הוכיחה נינט שמוניטור דפוק או לא, היא עדיין, בפוטנציה, הזמרת הכי טובה בארץ. ככה היא צריכה להיות: אמיצה, פרועה, עוצמתית, סטארית. לא יחפה, לא ערומה, לא שקטה ולא, לא מורכבת מדי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully