חלק מהתחושה הקשה סביב הקלישאה "לעולם לא תאהב מוזיקה כמו שאהבת אותה בגיל 16" נעוצה בכך שרוב האמנים לא יודעים להזדקן עם המעריצים שלהם. הם אובדים בים של שירים בינוניים או גרוע מכך, קמפיינים מביכים לחברות ביטוח. בישראל, שבה ממילא תעשיית הרוק הישראלי עסוקה בלהחמיא לעצמה על מופע סולד אאוט אי שם ב-1992, קשה לחשוב על אמנים שצמחו בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת והמשיכו לסוף העשור הראשון של המאה הנוכחית. לא רק מפני שהרוק הישראלי הוא למעשה סצנה נעדרת כסף, המשכיות או מסורת של חדשנות רדיקלית אלא גם כי הגיבורים שאיתם יצאנו לדרך במסע הזה הכזיבו ואף הכזיבו מהר. חוץ מערן צור.
לכן יש משהו מדהים בצור של השנים האחרונות. הגבר הסוער והצבעוני, שביקש לפתוח כפתור בחולצה ואף במכנסיים של המוזיקה הישראלית (כפי שאמר בראיון ל"סוף עונת התפוזים") הוא היום אבא לילדים, מפרנס משפחה וחלק משושלת מוכה של תרבות ישראלית שמסתכלת בעיניים כלות על אובדן היכולת של המיינסטרים הישראלי להכיל שונות וזרות, שלא לומר שמאלנות. צור, בניגוד לקולגות שלו מאותו "תור זהב" מפוברק של הרוקסן, השתנה ביוגרפית (משפחה וילדים) וגם מוזיקלית (לא יהיו עוד שירים כמו "בחצרות בחושך" של טאטו שנאסר להשמעה), אבל הוא מעולם לא ויתר על המשבצת והתפקיד. צור, ב-2010 כמו בתחילת שנות ה-90, הוא עדיין אותו פרח שחור שתפקידו לצעוק בקול אקספרסיבי ובמילים שאין לטעות בהן את הדברים שההמון, כל המון, לא רוצה לשמוע.
הבעיה היא שפעם הפרח השחור צמח בין פרחים לבנים וכיום גם הפרחים האלו נבלו. אם כרמלה גרוס ואגנר נחשבו נטע מוזר ומרתק בין הרוקנרול של זקני צפת, איפה הילד, תערובת אסקוט, מופע הארנבות של ד"ר קספר ובלאגן, צור נותר האמן המשמעותי היחיד שאלבומיו ויצירותיו מאתגרים, סוחפים ומעוררי דיון בקרב המעטים המוכנים להאזין. צור ויתר על פסק הזמן שלהקות ואמנים מהדור הזה איפשרו לעצמן, כי אותו פה ענק ומיתולוגי שלו חייב להמשיך לדבר, באותו טון ובאותה עוצמה. גם כשהדיון הציבורי סביב הטקסטים מעוררי המחלוקת של צור ("חנוך מחנך", "רטוב וחם") שכך בשל חוסר עניין לציבור, הוא המשיך להיות הקול המוכיח בשער שדיבר על איידס, אלימות מינית, ארספואטיקה מחשמלת, פוליטיקה והמוות כמובן. חמי רודנר, למשל, הגיש כמה תוכניות טלוויזיה באותו זמן.
אלבומו החדש והמצוין של צור, "כל מה שאנושי", רק מחזק את מעמדו של צור כאמן הרוק הישראלי היחיד שיצא מדור הרוקסן שנשאר נאמן ועקבי לדעותיו ולאותו מושג חמקמק המכונה "אמת אמנותית". שורה אחת מרגשת במיוחד באלבום מבהירה זאת יותר מכל: "בלילה שוב מסוק עובר נמוך/היה נדמה לי ששמעתי ירייה", כותב צור ב"אחת אחר חצות", "האב המגונן שבי נדרך/ ורק שלא תפרוץ עוד מלחמה". המשפט הזה מסביר מדוע צור קרא לאלבום "כל מה שאנושי", כיוון שאין במשפט הזה דבר מלבד אנושיות במובן הרחב ביותר שלה.
למעשה, "כל מה שאנושי" הוא הכותרת המתאימה ביותר לסיכום הקריירה של ערן צור עד כה, כיוון שאין אמן בישראל שחקר את האנושיות על החמלה שבה מחד ועל האפלה וחוסר השלמות שבה מאידך באופן כה מקיף. כשצור צרח "ריח נבלות ותאוות בשר" ב"קרבות תרנגולים" אפשר היה להרגיש את העכברושים מטפסים במעלה הצוואר של גבר אומלל בין מנהטן לקווינס, וכשהוא עדיין צווח את המילה "בגללך" בשיר "עלבון", הוא הופך את חרדת הנטישה לתחושה מוחשית וקלסטרופובית באופן חסר תקדים שלא חזר על עצמו עד הבשלתם של גדג' ובלחסן - שניים שחייבים תודה גדולה לצור על הקרקע הטקסטואלית שפילס עבורם.
אותה קרקע הפכה לחומר למידה בבגרויות כשצור קשר לעצמו אבנים ב"ערב ב' כסלו", שבו המורבידיות והאובדניות הטמונות בקרקעית הנפש של כל אדם הפכו מופת של כתיבה בעברית. דוגמאות אלו, כמו עוד עשרות שירים שכתב, חלקם גם ב"כל מה שאנושי", הופכים את ערן צור לנושא דגל, טרובדור תרבות ישראלית, שלא נתן לשנים ולחוסר ההצלחה המסחרית לבלבל אותו. כשמאזינים לערן צור שר בגיל 40 פלוס כאילו אמש התחיל את הקריירה, הוא מאפשר למאזיניו לאהוב מוזיקה, ועוד מוזיקה ישראלית, כפי שאהבו אותה בגיל 16, ורק על זה מובטח מקומו בפנתיאון של הסצנה העצובה הזו.