וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

קצה הקרחון

איל פרידמן

24.12.2006 / 10:42

מי שחושב ש-2006 היתה שנה בינונית מוזמן לעימות עם איל פרידמן, שמנסה לתמצת כאן את כל מה שאהב

בשבועות האחרונים אמרו לי כבר כמה אנשים, ש-2006 הייתה שנת מוזיקה בינונית ושהיא רחוקה מגדולתן של 2000 ו-2001. זה קצת משעשע אותי, כי בשנים ההן נקלעתי לעשרות וויכוחים עם אנשים שטענו שאלו שנים בינוניות, שבטח לא מתקרבות ל-92' או 78' וכו'. משנה לשנה מתחזקת בי התחושה, שלמרות שכמעט תמיד ישנם תהליכים מוזיקליים בעלי חשיבות גורפת, אם נאהב אותם או לא, החשיבות האמיתית היא תמיד בעיני המתבונן. יש כמות פסיכית של מוזיקה שיוצאת כל יום, מה עושה תקליט אחד יותר חשוב ממשנהו? בעיקר מה שהוא עשה לך, אם בכלל, ולא כמות ההייפ שנוצרה סביבו או מספר העותקים שנמכרו הודות ליחסי ציבור רצחניים. אז באופן אישי לגמרי 2006 הייתה שנת מוזיקה חשובה. רשימת הסיכום הבאה היא סובייקטיבית בלבד, ולמרות גודש הניימדרופינג הצפוי בה, היא לא מתיימרת לסכם כל מה שיצא, רק את רוב מה שעשה לי את זה. ואם שמות רבים עושים לכם בלגן בעיניים או נדמה לכם שאני פשוט בא להתפלצן עם דברים לא מוכרים, אז שנה טובה וביי ביי.

המקופחים

ולו כדי להדגיש את העניין, 2006 הייתה שנה בה שמות נחשבים או גדולים יחסית הוציאו אלבומים שזכו להתעלמות כמעט מוחלטת, או לבאזז של שבועיים במקרה הטוב. מוריסי ולאמבצ'ופ, למשל, עם אלבומים שהיו בהם דווקא עם כמה שירים טובים; פריימל סקרים ודיג'יי שדואו, שני שמות אהובים, הוציאו אלבומים חדשים ומחורבנים. במקרה שלהם ההתעלמות, למרבה הצער, הייתה מוצדקת. אבל הנה שלושת השמות שבעבר זכו לאהדה מיידית, והשנה לא קיבלו אותה, למרות שהגיע להם:

3. The Streets – The Hardest Way To Make An Easy Living
דווקא מייק סקינר, שהצליח לשמור על סטטוס מתוקשר תמידית, הוציא את התקליט האמיתי, המצחיק והנוקב הזה, ולשאר העולם קצת נגמר הכח. עוד לא מאוחר מידי.

2. Flaming Lips – At War With The Mystics
פחות כבדים ויומרניים, יותר משועשעים לכיווני סופט-רוק סבנטיזי, וממש לא ראויים להתעלמות עם תקליט כה יפה.

1. Johnny Cash – American 5
הפינאלה בסדרת תקליטי אמריקן שלו, שהוקלט ממש על ערש דוויי. פרידה צנועה מהחברות עם ריק רובין, מהמוזיקה ומהבלי העולם.

קאוור השנה :

2. טוויילייט סינגרז ומרק לנגן – "Live With Me"
בהופעות בארץ הם חרכו בבלוזיות את השיר הזה, שיש מצב שהמקור שלו – של מאסיב אטאק- הוא שיר השנה שלי.

1. בוני פרינס בילי וטורטויז – "Thunder Road"
אלבום הקאוורים המשותף שלהם אינו הכי מוצלח, אבל הביצוע האפי הזה לברוס ספרינגסטין הוא לב שבור שזוהר למרחקים.

sheen-shitof

עכשיו בישראל

הפטנט המתקדם בעולם שמבטיח שיפור עור הפנים מהטיפול הראשון

בשיתוף נומייר פלוס

תגלית השנה

3. Sol Seppy – סינגר סונגרייטרית ממיסה בגוון אלקטרוני. אלבום הבכורה המומלץ שלה נקרא "The Bells Of 1 2 " .

2. The Klaxons – טרם הוציאו תקליט, אבל מאסופת הסינגלים שלהם מדובר בחבורה הכי מלהיבה שצמחה השנה מגלקסיית הPאנק-Fאנק, ומוכיחה, שוב, שבז'אנר האקלקטי הזה עדיין קורים כמה מהדברים הכי מעניינים ושמחים בסביבה.

1. Ollie Byrd- אלבום הבכורה המרגש והביתי של אולי בירד האמריקאי, "Barrel O'fun ", הוא כמו ערבוביה בין הרגעים הכי יפים של דאוס, החשמליות הרושפות של ניל יאנג ומודעות לבית פייבמנט. תפסו אותו ומהר.

פרידה

Grandaddy – Just Like The Fambly Cat
מי שהייתה זמן מה הלהקה שהכי אהבתי בעולם, זאת שגרמה לכמה אנשים לפתוח את האוזניים למוזיקה אלטרנטיבית, שהוציאה כבר כמה אלבומי ענק, שיחררה את רקוויאם הפירוק שלה. הציפייה הייתה לאפוס פומפוזי, אבל איפה. גרנדדי שמים את הפקלאות על הגב ויוצאים אל האופק עם שיר קטן בלב. קטן. מה שעושה את האלבום הפשוט יחסית במונחים שלהם לנוגע אפילו יותר. זו פרידה מהחיים, כשרק אחרי תקופה מבינים כמה היא כואבת.

אוסף השנה

Tom Waits - Orphans
בלי מתחרים בכלל. האוסף המשולש , שכולל את רוקנ'רול הטינופת, המוזריות והבלדות המכונסות של ווייטס הוא לא אוסף להיטים, אלא אחת מיצירותיו השלמות והחזקות אי פעם.

פופ

אני לא אשחק אותה מעריץ של קלי קלרקסון, למרות שדווקא מכריסטינה אגילרה מאד נהניתי השנה. וגם מביונסה. אבל מה
לעשות, טיפוסים מוזרים אוהבים פופ מוזר.

שיר הפופ של השנה :
Scissor sisters – I Don't Feel Like Dancing
יש בכלל ספק שזה השיר הכי טוב שהבי ג'יז לא כתבו ?

תקליטי הפופ של השנה :

3. Bent – Intercept
התקליט המוצלח ביותר של הצמד הבריטי, שכולו מסע סקסי וקסום במסדרונות איטלו-דיסקו, פופ סבנטיז וגרובים אלקטרוניים חמים.

2. Pet Shop Boys – Fundamental
לא יעזור, עדיין יש להם את זה, גם כשפחות שומעים עליהם (קיפוח, קיפוח!). ולא צריך יותר מכמה בלדות של ניל טננט בשביל להפוך לי את הלב.

1. Regina Spektor – Begin To Hope
כשהתאהבתי עד מעל הראש ביוצרת הגאונית הזאת לפני שלש שנים, הדבר האחרון שחשבתי הוא שאשמע אותה עושה תקליט פופ. אבל זה בעיקר מה שזה. אז אולי ביחס לאלבומיה הקודמים והמרסקים, זו רג'ינה מופקת מידי, מהוקצעת מידי. אבל בפני עצמו, זו יצירת הפופ המרגשת והחכמה של השנה. ועדיין הייתי מוותר על הכל בשביל להיות איתה.

חדשנות

1. Tv On The Radio –
הלהקה הזאת, שכבר הדגימה בעבר את נפלאותיה, הוציאה השנה אלבום הרפתקני וחוצה ז'אנרים, שהוא ז'אנר חדש בפני עצמו. "Return To Cookie Mountain" יונק ממקצבים אינדיאנים שבטיים, פוסט Pאנק, דו-וופ, דייויד בואי, היפ הופ ופר אובו. אבל חשוב לא פחות – הוא לא רק בורא עולם צלילי ורעיוני חדש וראשוני מכל אלה, הוא גם מגבה אותו בכתיבת שירים מרגשת בטירוף. בקלות יכול להיות אלבום השנה.

אנדרגראונד רוקנ'רול

ההתרחשות הכי מזוהמת, ביובית ומסעירה של ימינו. מי שמחפש את הרוקנ'רול החד ביותר שיש, זה כאן:

3. DC Snipers – Missile Sunset
בכורת גראז' Pאנק פסיכדלית קטלנית.

2. The Knights Of The New Crusade – Challenge To The Cowards Of Christendom
לא ברור אם המחופפים האלה בבגדי צליינים באמת רוצים להחזיר את העולם בתשובה ולמנוע מילדות להיות לסביות ומילדים לעשן סמים, או שהם צוחקים על כולנו. השירים, בכל אופן, מושלמים.

1. Jay Reatard- Blood Visions
אנרגיות ונגינה של הראמונז והבאזקוקס, מוח מסויט ורדוף רוחות. התקליט הכי כיפי שהוא גם הכי רציני, ודי קרוב ליצירת מופת. בהחלט כמעט אלבום השנה.

האלבום האלקטרוני

קשה לבחור. סקוורפושר הוציא אלבום מעולה ומלודי במיוחד, Fuckpony הוציאו תקליט משובח והרפתקני. איכשהו כל המועדפים עלי שייכים לצמדים:

3. Ellen Alien & Apparat – Orchestra Of Bubbles
אייקונים בתחומם, והמפגש פה נתן לשניהם מספיק מקום לצלול לתהומות של רגש.

2. The Knife – Silent Shout
הנה הייפ מוצדק. אהבתי גם את אלבומיו הקודמים של הצמד השוודי, אבל אין ספק שמשהו מכושף קרה הפעם, כשהם שפכו על יקום מינימל-טכנו קודר את כתיבת שירים החזקה שלהם. כנראה התקליט התקשורתי ביותר שביורק לא הוציאה כבר שנים.

1. Junior Boys – So This Is Goodbye
האלבום השני שלהם הוא מפגש בין דיסקו איטי ומהורהר סטייל מורגן גייסט לפופ האייטיז הג'אזי של פריפאב ספראוט ותומאס דולבי. מסע לילי ומלנכולי, שמתחיל בלב שבור ונגמר בדמעות.

סול ג'אז – העולם שמעבר

האלבום של דה רוטס הוא אחד הטובים שלהם, פרינס הוציא אחד מחרמן, ג'ון לג'נד שיחרר תקליט מיינסטרים-סול יפה וגם התקליט של לודאקריס הוא בנזונה. אבל בעולם הצללים הפחות מוגדר של הגרובים השחורים זו הייתה שנה פנטסטית. אלבומים יצירתיים ונטולי גבולות של הרברט, דני סיציליאנו, Mocky , אלו בלאק, דיידילוס, וכשצריך לבחור –

3. Senor Coconut – Yellow Fever
לא ציפיתי , שמה שהתחיל כפרוייקט צד מבודח של אטום הארט, ישחרר יצירה כזו מדהימה. לא רק שבמחווה שלו לשלישיית הסינת' פופ היפנית Yellow Magic Orchestra הוא מארח את חבריה ונותן לשיריה פרשנות לטינית ג'אזית חדשה, עם כל ההומור – זו לא בדיחה, אלא אלבום מלא בלב.

2. Ursula Rucker – Ma'at Mama
תקליט מחץ של משוררת הספוקן-וורד, שהוא גם המוזיקלי ביותר שלה. מלא בסול, פוליטיקה וארוטיקה.

1. Shawn Lee – Soul Visa
מאסטרפיס, בלי למצמץ. הלבן החיוור הזה שר כמו קרטיס מייפילד ולמד בבית ספר על שם מרווין גיי ופרינס. אלבום חי עם בוסה נובה, רוק וגיטרות אקוסטיות, שפוגע בכל הנימים האפשריים ומפרק אותם. גם הוא די אלבום השנה שלי.

לסיום, עשרה הישגים, מסודרים אלפביתית בלבד

East River Pipe – What Are You On
בלדות לו-פיי פופ מתוקות חמוצות, כמעט כולן על התמכרויות. לסמים, תרופות, חלומות, ספרים. כולל את "אלווה את הרובוטית שלי הביתה" ועוד כמה שמציבים את איסט ריבר פייפ – שוב - על סקאלת יצירה שמזכירה את זו של דניאל ג'ונסטון.

Envy – Insomniac Doze
אנווי היפנים בונים את הפוסט-רוק שלהם בדומה למוגוואי. ברוך ובעדינות, רק שהפיצוצים שהם מביאים אחר כך הם פצצות מימן, שמשוגרות בזעקות שבר הארדקור Pאנקיות. מהמם בעוצמתו כל פעם מחדש.

Lisa Germano – In The Maybe World
ליסה, אני רוצה לישון איתך. אני רוצה להגן עלייך מהשדים שרודפים אותך ולנחם אותך כל פעם שנדמה לך שהעולם מתמוטט. אני גם ככה מקשיב לכל מה שאת שרה במרירות על הפסנתר כבר שנים, והתקליט שהוצאת השנה מדאיג אותי בכנותו. תעשי לי טלפון.

Peeping Tom – Peeping Tom
פרוייקט הסולו של מייק פאטון הוא הדבר הכי קליט ושלאגרי שלו מאז ימי פיית' נו מור. עם ים אורחים מעולים, בין היפ הופ לבוסהנובה והרוק הפאטוני המוכר, זהו אחד מתקליטיו הגדולים ביותר, וגם – די אלבום השנה שלי.

Scott Walker – The Drift
לא יאומן שאחד הזמרים הוותיקים שפועלים כיום, איתנו עוד מהסיקסטיז, הוא אחד הנועזים של התקופה. ווקר עושה את מה שניק קייב חדל לפני שנים. הוא נוהם, בוכה, צווח, והכל ביצירה אוונגרדית, קברטית ונטולת פשרות.

Television Personalities – My Dark Places
עם קול והגשה על התפר בין איאן דיורי זצ"ל וניקי סאדן (שנפטר לצערנו השנה), הפקה ביתית וכמות בלתי נדלית של שירים ממזריים, מביא דן טריסי, הוא הטלוויז'ן פרסונליטיז, סאגה צינית, אינטימית וקרועת נשמה, של מי שמעטים מדי יודעים שהוא גיבור אינדי אמיתי.

The Futureheads – News & Tributes
לא עוד אחת מלהקות האינדי-פופ האופנתיות של התקופה. הפיוצ'רהדז הצליחו מסחרית פחות עם תקליטם השני אבל אומנותית – יותר. הפעם גם עם השפעות של מוטאון, דה ג'אם והמנונים אחד אחד.

.The Hold Steady – Boys & Girls In America
ההייפ הכי מוצדק של השנה. גם ככה הולד סטרי היא אחת מלהקות הרוק הטובות של העשור, עם סולן-משורר, שמתחרה על תואר כותב המילים הגדול של דורו. באלבומם השלישי מוצג הפרום נייט האמריקאי המיתי מנקודת מבט של מי שעברו אותו, מהזווית המבוגרת והנרקבת. בהחלט אולי אלבום השנה שלי.

The Twilight Singers – Powder Burns
אחרי ההופעות שלהם בארץ אין לי ספק שאני אוהב את הטווילייט סופית יותר מהאפגן וויגז. זה התקליט הכי טוב של גרג דולי מאז "ג'נטלמן" ו"בלאק לאב", הכי רוקי, מרביץ ללא רחם אבל מלא באהבה. סערת רגשות מלודית וגם – הופעת השנה יחד עם אלו של אקו והבאנימן.

The Walkmen – A Hundred Miles Off
משהורידו את חליפות הפוסט-Pאנק האופנתיות שלהם, הווקמן הפכה ללהקת מעמד הפועלים הכי אמיתית שיש. עובדים קשה ביום בעבודות שגומרות אותם, משתכרים בלילה, הולכים לחתונות של חברים, מצליחים להחזיק מעמד בסיפורי אהבה רק בקושי. הקול של מילטון לייטהאוזר הוא כמו תחבושת על נפש גמורה. תקליט חשוב, בשבילי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully