יומני כרונוסלביה

בפרקים הקודמים התחלתי לחקור את תעלומת "גדול האף מהקרפטים", שהיה או לא היה רוצח סדרתי נתעב במדינת כרונוסלביה של המאה ה-19. אחרי שגנבתי את עבודת האוניברסיטה של מיראבל רוזנשטראוך וקראתי קצת אודות כרונוסלביה, הרגשתי שאמנם אני יודע יותר פרטים, אבל עדיין רב הנסתר על הגלוי.

באנחת רווחה קמתי מרבצי, התמתחתי ארוכות, והרגשתי טוב הרבה יותר. בצעד בוטח צעדתי אל המכונית, שעמדה ככלב ציד נאמן המחכה לקריאת בעליו. פתחתי את דלת הנהג, ומראה טורדני צד את עיני. על החלון כתב מישהו באבק: "גוסטב בראונדגן חף מפשע!" בכתב יד ילדותי וגדול. שוב הגביר ליבי דפיקותיו. הרמתי את עיני ורחרחתי את האוויר ככלב ציד מיומן. צמצמתי מבט והסתכלתי סביבי. הפושע הנתעב בודאי לא התרחק. בלב דופק ומתגבר נכנסתי לתפקיד הבלש המיומן בכל כוחי, וכי היתה לי ברירה אחרת? אנשים רבים עברו על פני, זוג קשישים, אם עם עגלת תינוק, איש עסקים נושא מזוודה, נער שחור בתיק בית ספר המביט אלי במבט משונה... מביט אלי במבט משונה, וכאשר נוכח לדעת כי אני מביט חזרה בעיניו, עיווה את פניו בפחד והחל לרוץ! ללא מחשבה מיותרת הנפתי את תיק הנסיעות רצועה אחת מעבר לכתף, והתחלתי רודף אחריו.

הנער השחור רץ בין האנשים במהירות מסחררת, הודף את העוברים ושבים לכל עבר, מגניב מבטים לאחור מדי פעם, לראות אם רודפיו עדיין לא ויתרו. לא הרודף הזה. הוא לא יוותר לעולם. רצתי אחריו במלוא כוחי. הדפתי לצדדים את אותם אנשים שחשו אך לפני כמה שניות את נחת זרועו של הנער השחור, והמשכתי אחריו. הנער הגיע לקצה המדרכה ומולו היה הכביש הסואן. הוא לא היסס לרגע, והמשיך לרוץ באותו קצב, מכוניות חורקות בלמים בצפירות רמות, כמעט דורסות אותו למוות מימין ומשמאל, נהגים זוקפים ראשים כעסניים ומסוקרנים. עברתי גם אני בנתיב שיצר הנער, שמעתי את קללות הנהגים ואת הצפירות, הן היו אך מוזיקת רקע חרישית לעומת הד נשימותיי, שהדהדו באוזניי כרעמים. ועדיין, המשכתי לרוץ בכל כוחי. הנער פנה שמאלה במדרכה והמשיך לרוץ כאחוז אמוק. תיק בית הספר שלו היטלטל מאחוריו, והמרחק בינינו התקצר. ניסיתי לשלוח יד קדימה, אך הוא הגביר את קצב מנוסתו. התחלתי לחוש את תוצאות המאמץ הגופני בריאות ובצידי הגוף, ונשימותיי קצרו והלכו. תיק הנסיעות דפק בעוצמה על גבי, מכאיב לי באותה נקודה חזור והכאב, ומחשבה קצרה לוותר צפה קצרות בחלל המוח. ביטלתי אותה ברגע, והמשכתי לרוץ בכל כוחי. הנער היה במרחק של מטר אחד ממני, יכולתי לחוש את הדף רגליו כנגד הקרקע. הוא עבר במהירות על פני דוכן נקניקיות, תפס אותו, והשליך אותו על הרחוב מאחוריו. נתקלתי בדוכן המתכת במהירות רבה מאד, וכאב חד, כשוק חשמלי, פילח את קרסולי. כשהמשכתי לרוץ, יכולתי לשמוע עוד את מוכר הנקניקיות מקלל אחרינו נמרצות, אך לא עצרתי להתנצל. הנער פנה בתפנית חדה לסמטה צרה וחשוכה מעט, ואני אחריו, נחבט בקיר מחמת האינרציה, וממשיך לרדוף אחריו, מרגיש את הדם החם נוזל במורד רגלי. במאמץ על אנושי אחרון, כאשר ראיתי שהמרחק התקצר מספיק, זינקתי קדימה בכל כוחי, ידיי פרוסות לאוויר, ותפסתי את רגליו של הנער בשניה האחרונה, מפיל אותו אל הקרקע. הוא התפתל ונאבק, אך אני הייתי גדול וחזק ממנו, ועד מהרה התיישבתי על חזהו, מצמיד את שתי ידיו לרצפה בחוזקה, ומתבונן בפניו כלביאה האומדת את פחדה של זברה ניצודה.

"מי אתה?" שאלתי בנשימה חטופה, מנסה לקחת כמה שיותר אויר בין המילים. "מה אתה יודע על גוסטב בראונדגן?"
"שום דבר, שום דבר, בחיי, אדוני, שום דבר" אמר ברעד.
"שקרן!" שאגתי. "ראיתי אותך כותב לי על החלון!"
"לא! לא, אדוני, 'שבע לך! שום דבר, שום דבר! 'ני רק תלמיד בי'צפר!"

תפסתי בחוזקה את כף ידו הימנית, והפניתי את כריות האצבעות אלי. כרית האצבע המורה היתה מכוסה אבק לבן, כאות קין. הפניתי אותה כלפי פניו בברוטליות. פניו השתנו כאשר נוכח בקללתו. הוא נרגע מעט, כאילו הבין כי הפסיד בקרב הקצר בינינו, ואמר לי כי יספר לי הכל, בתנאי שאתן לו לנשום מעט. תפסתי פתאום את המצב בו נמצאתי, אדם מבוגר המכה ילד חסר ישע בסמטה אפלולית. לקחתי ממנו את התיק שלו כערבון, ושחררתי אותו לעמוד מעט ולנשום.

גם לי לא היה מזיק לעשות אותו דבר, חשבתי, וקמנו שנינו, מתמתחים ומתנקים מאבק, ובעיקר, מחדשים את סדירות נשימתנו.

עמדנו כך כחצי דקה, מתנשפים ומתנשמים, בוחנים אחד את רעהו במבטים עוינים.

"'תה מביא לי ת'תיק א'מה?" שאל לבסוף בהפגנתיות.
"לא עד שתספר לי מה לעזאזל קרה כאן עכשיו" השבתי באדישות, שהיתה אך כיסוי לתשישות פיזית משתקת.
"'ז בוא נ?ילך לאנש'ו לשתות" התריע, ואני, שלא יכולתי להסכים יותר, הנהנתי בראשי, ונתתי לו להובילני בשנית, בהליכה הפעם.

ישבנו באחד משני שולחנות הפלסטיק של דוכן משקאות זעיר.
"מה אתה רוצה לשתות?" שאלתי באדיבות.
"לימונדה!" נבח אלי.

הזמנתי פעמיים. חשבתי בליבי להוסיף מעט חלב לכוס, כהרגלי, אך רציתי להימנע מתחושת הערפול התוקפת אותי עם גמיעת הלבן הלבן הזה. הוא בלע את המשקה בשאיפות קש ארוכות וקולניות, ואני הבטתי בו ותמהתי לעצמי מאין הגיע ולאן הוא הולך, והאם יש לו מיטה לישון עליה בלילות המתקררים והולכים.
"אב'ש'ך," קטע הנער את מחשבותיי.
"סליחה?"
"אבא ש'ך שלח אותי," חזר על עצמו כמורה.
העברתי בראשי מיליון ואחד תסריטים אפשריים, אך עדיין לא ירדתי לעומק העניין.
"הוא אמר ש'תה צ'יך למצוא מש'ו בניירות ש'ך. פרוקו... פריקו... פרוטו..."
"פרוטוקול?" חתכתי בסבלנות הולכת ופוחתת.
"בדיוק. הוא אמר שזה חשוב מאד. מאד מאד חשוב, ככה אמר ל'גיד לך. מאד חשוב. כי זה 'נוגע לגורל הצוללת שלכם."
"הצוללת שלנו? על מה אתה מדבר, ילד? אין לנו שום צוללת."
"לא צוללת! שוללת! שו..."
"שושלת?"
"בדיוק!"

"בסדר, בסדר, בוא נירגע רגע אחד ונתחיל הכל מהתחלה," ניסיתי להרגיע בעיקר את עצמי. "איך אבא שלי הגיע אליך?"
"אב'ש'ך ואב'שלי חברים טובים, אדון! טלפון, אדון, טלפון!"
כל העניין החל למצוא בעיני פחות ופחות. מהיכן מכיר אבי את אביו של הנער השחור הזה? החלטתי לא לבזבז זמן מיותר ולקחת את הנער לביתו של אבי ולפתור אחת ולתמיד את הפארסה הזו. הסתובבתי וחיפשתי את בעל הדוכן כדי להזמין חשבון. שמעתי נפילה של כיסא הפלסטיק, וכאשר סובבתי בחזרה את ראשי, הייתי לבד בשולחן. הנער השחור נעלם כלא היה. תרתי אחריו בעיני, אך הוא לא נמצא. רק שוטר הדור מדים הלך בצעד מהיר על המדרכה לפני. על השולחן היה זרוק פתק מקומט. פתחתי אותו. היה רשום בו בכתב ילדותי השם ג'ימבו ומספר טלפון.

תפסתי ראשי בשתי ידיי וחשתי כיצד עומד כאב להתנפל על ראשי בכל רגע. מאסתי במשחקי הבלשים האלו, ורציתי רק להיות בבית.