יומני כרונוסלביה

אחרי שפגשתי במקרה בחורה בשם מירה בפאב אפלולי ונשקתי לה, ראיתי אותה למחרת בדרכי לספריה והזמנתי אותה לשתות איתי. היא סיפרה לי שהיא לומדת אמנות, אך אני גנבתי ממנה עבודת אוניברסיטה שכתבה אודות כרונוסלביה.

שמתי פעמי לפארק הגדול שהיה סמוך למרכז המסחרי, בתקווה להתרענן מעט ולתת לראשי הזדמנות להירגע. תמיד היתה לי חיבה מיוחדת לפארק הזה, שאגם גדול כרוי בו, ואווזים עטים כצבועים על חתיכות לחם המושלכות להם מידי הילדים הנרגשים. פארק שהדשאים, העצים ודוכני הנקניקיות "משמשים בו בערבוביה", כפי שהיה בוודאי כותב מדריך התיירות המקומי והעוברים ושבים נראים בו רגועים ושלווים כל כך, שאין לך ברירה אלא להצטרף לפסטורליה הכללית.

התיישבתי מתחת לעץ 'שלי', עץ בוקיצה גדול שעמד על גבעה קטנה, וממנה ניתן להשקיף כמעט על כל הפארק. בחלקת אלוהים הקטנה הזאת, אף שהיית נמצא במרכזו של מטרופולין עצום מידות, היית חש כאילו אתה לבד בעולם, ללא נפש חיה שתטריד את מנוחתך. ילדים זרקו צלחת מעופפת במרחק, כלבים הביאו חפצים לבעליהם, ואני הנחתי את ראשי על גזע העץ הרחב והמיטיב, והנחתי לבורבון לשקוע.

פתחתי את התיק והוצאתי מתוכו את עבודת האוניברסיטה המפלילה. "דבר טוב יצא מכל זה לפחות," חשבתי, "עכשיו אוכל לדעת מעט פרטים אודות המקום שאני חוקר אותו."
"מיראבל רוזנשטראוך..." אמרתי לעצמי בקול רציני, "מקבלת תואר דוקטור של כבוד על עבודתה המופלאה אודות כרונוסלביה..." כלב בולדוג אחד שעבר לידי הסתכל עלי במבט משונה, והשתתקתי מיד. במקום להשתטות החלטתי להחכים קצת, והתחלתי לקרוא את העבודה.

[קוראי היומן המוצאים פרטים אלו יבשים, עבשים ונטולי סקס אפיל, מוזמנים לדלג על הרשימה הזו ולהמשיך לקרוא את הדפים הבאים. אלו המוצאים עניינים כאלה חשובים ואף מעניינים מאד, מוזמנים להמשיך עמי.]

"בשנת 1789, כידוע לכל, אירעה בצרפת מהפכה, המוכרת לעולם בשם 'המהפכה הצרפתית', ששינתה רבות בתולדות העולם בכללו, ולא רק בפני המדינה עצמה. בעקבות המהפכה הזאת קמה קבוצה של אצילים מזרח ומרכז אירופיים, אשר מצאו חן בעיניהם הרעיונות החדשים האלו של חירות שוויון ואחווה, והם החליטו לעשות מעשה. אחד מאותם אצילים, וכנראה גם הבולט מכולם בנחישותו, אומץ ליבו ובזיק הטירוף שבעיניו, שמו היה מקסימיליאן III "הז?ד". מקסימיליאן דנן היה נצר לשושלת ארוכה ומפוארת של רוזנים ומלכים, והוכחה ראויה לכך היתה הספרה הרומית שלוש שהתנוססה אחרי שמו, זכר לאבות אבותיו, מקסימיליאן I ומקסימיליאן II, שהיו, כל אחד בזכות עצמו, אנשים רמי מעלה והוד.

הכינוי שדבק במקסימיליאן III, "הזד", בא לו מסיבה לא לגמרי ידועה. יש המשערים כי אהבתו למעשי קונדס (שלרוב הסתיימו במותו או פציעתו החמורה של קורבן המעשה), היא שהביאה לכינויו זה. ובכן, אותה קבוצת אצילים, בראשו של מקסימיליאן III, איוותה מאד ליישם את כל הרעיונות החדשים והמופלאים בעצמם. הם חיפשו ומצאו להם פיסת אדמה קטנה שלא היו בטוחים למי היא שייכת, לצלע הרי הקרפטים הנישאים. ללא בקשות רשמיות, הכרזות מלחמה או מרי אזרחי, קבעו האצילים את פיסת האדמה כשלהם, וקראו לה 'כרונוסלביה'. כך קמה המדינה, ללא תושבים, גבולות, מטבע או המנון.

שנים מספר לאחר מכן, כאשר אירופה כולה מיטלטלת מדחי אל דחי בעקבות העם הצרפתי, ורוב אזרחי היבשת הפשוטים נאנקים תחת עול שלטון רודן זה או אחר, תפס את המשטר הצרפתי אחד רובספייר, וניסה ליישם בה את הרעיונות שלו לגבי המהפכה, שעיקרם היה תפיסה של כמה שיותר עמדות כוח לעצמו, ואי תשומת לב בוטה לכל השאר. בין היתר, הציע רובספייר שבוע בן עשרה ימים, וספירה חדשה של השנים. מקסימיליאן III הוקסם עד מאד מהרעיון, והחל ליישם אותו במדינתו החדשה. בצרפת הפך הרעיון לאבק היסטורי עד מהרה, כמו גם רובספייר עצמו, אך במדינה הקטנה והמרוחקת, הפך השגיון, בהיעדר מתנגדים, לעובדה מוצקה.

ספירת הימים הכרונוסלבית חלה כך: שבוע בן עשרה ימים, שישה שבועות בחודש (בסך הכל, שישים יום בחודש), ושישה חודשים בשנה. את חמשת הימים האחרונים שנותרו אחרי שהחודש השישי תם, קידש מקסימיליאן III לעצמו, וקרא להם "זו?ל?ט?ן ד?לו?ם" ('ימי הזד', בתרגום חופשי), מכאן ניתן להניח כי הוא היה גאה מאד בכינויו, ורצה להעביר אותו לדורות הבאים. כך מושלמת לה שנה בת שלוש מאות שישים וחמישה ימים, סיבוב מלא של כדור הארץ סביב השמש.

החודשים נקראו על שם הצבעים בהם צבועה הארץ בכל תקופה בשנה. העונה הראשונה, החורף, מעניקה גוונים לבנים אפורים לכל אשר בחוץ, ולכן נקראים החודשים הראשונים 'ב??אל?י?אר' ('חודש לבן') ו'גו?ל?י?אר' ('חודש אפור'). עונת האביב צובעת את העצים והדשאים בירוק, ולכן נקרא החודש השלישי 'ג?רו?ז?'י?אר' ('חודש ירוק'). הקיץ, המייבש את הפרחים וקופח את השמש הצהובה-זהובה מביא איתו את החודש הרביעי 'מ?יל?י?אר' ('חודש צהוב') ואת החודש החמישי 'ג?אל?אד?י?אר' ('חודש זהוב'), ואילו הסתיו החותם את השנה מדגיש את החום של צבעי הגזעים והעלים, ומכאן שם החודש השישי 'ב??רו?נ?י?אר' ('חודש חום')."

"בסדר," אמרתי לעצמי, "זה מסביר את התאריך "58 מיליאר" במכתב של ליאופולד לסופי. אבל מה לגבי השנה, 223?" הכלב שוב הרים גבה, ואני גירשתי אותו משם בתנועה חדה. המאמר האקדמי כאילו קרא את מחשבותיי.

"לגבי השנה שממנה החלה הספירה הכרונוסלבית, החוקרים פשוט אינם יודעים מהו המאורע המכונן אשר בישר את הספירה המשונה. כאמור, הוקמה המדינה אי שם בסוף המאה ה-18, מתי בדיוק אין יודעים בוודאות. כנראה שלא היתה זו הקמת המדינה שבישרה את השנה הראשונה של הספירה החדשה, אלא אירוע קדום יותר, אולי שנת הולדתו של מקסימיליאן III, או אחד מאבותיו.

עוד שאלה שנותרה עדיין חסרת מענה היא כיצד בישרו חבר מרעיו של מקסימיליאן III לתושבי הסביבה, כי הם חלק ממדינה חדשה, וכיצד נוצרו המסורות המוכרות של דגל, מטבע וכולי. סברה אחת היתה כי מקסימיליאן השתמש בעיקר בכוח הזרוע, ובעזרת פלוגה מיוחדת של בריונים, ששכר לצורך העניין מידיד טורקי שלו, היה עובר בית בית ברחבי הממלכה החדשה שלו, ומאלץ את המקומיים להישבע אמונים לדגל החדש. הכפריים תושבי הסביבה, ברובם בורים ועמי ארצות שעולמם הצר כלל את החווה הקטנה שלהם ותו לא, לא התנגדו כלל לגחמות השליט החדש, וקיבלו את מרותו בשקט יחסי. וריאציה שונה במקצת לאירועים גורסת כי התושבים התנגדו גם התנגדו, ומקסימיליאן נאלץ לטבוח בהם על ימין ועל שמאל (לא בלי הנאה מסוימת, כנראה), ולהביא במקום הנטבחים תושבים חליפיים מכפרים בסביבות אוקראינה. בין כך ובין כך, תוך שנים לא רבות נשכחו מעשי השררה, והשקט הפסטורלי חזר לכרונוסלביה."

שאפתי אוויר באנחה קולנית. העבודה של מירה אולי עזרה לי מאד, אך השאלות עדיין היו רבות מהתשובות.