יומני כרונוסלביה

פגשתי את מיראבל רוזנשטראוך, שכתבה עבודת אוניברסיטה על כרונוסלביה, והתאהבתי בה מיד, למרות ששיקרה לי. תפסתי את הילד השחור ג'ימבו, שהתריע אותי לחקור את הפרוטוקול הנוגע לתולדות השושלת שלי, ונזכרתי במה שסיפר לי אבי אודות ההיסטוריה הפרטית של המשפחה.

הגעתי הביתה, חניתי את המכונית במקום השמור לי, עליתי במדרגות לקומה השלישית, שקירותיה שונים משל שאר הבניין, והם מצופים לוחות עץ מהגוני משובח, ומול הדלת, דלתי, חיכתה לי הפתעה.

מיראבל רוזנשטראוך עמדה שם במעיל עור שחור וארוך, כובע ברט שחור ומגפיים שחורים בעלי עקבים גבוהים עד-כדי-חשש-נפילה. כאשר ראיתי אותה החסיר ליבי פעימה, אך כל כך התרגלתי להפתעות ותפניות בימים האחרונים, שהיה זה אך טבעי כי יקרה משהו לא צפוי, והוא אכן קרה. ניגשתי אליה בפנים קפואות וקרבתי את פני לפניה. נשמתי את האויר החם של נשימתה, ולא אמרתי מילה. התותבת על אפה היתה כמעט בלתי מורגשת, וגם ממרחק קרוב כל כך הייתי זקוק לכמה שניות כדי לאתר את מקום החיבור של הסיליקון עם העור. עיני שוטטו על פני פניה, וכאשר הגיעו לכדי המפגש הבלתי נמנע עם עיניה שלה, התקרבתי אליה אף יותר, והצמדתי את שפתי אל שפתיה.

היא לא התנגדה, כפי שלא התנגדה גם בפעם הקודמת שנישקתי אותה, בימי הקדם הסהרוריים של "הקנקן החוגג". לא נגעתי בה בידי, אך כובד משקלי החל ללחוץ אותה לאחור, עד שפגע גבה בקיר. זה לא עצר בעדי מלהמשיך ללחוץ את גופי כנגד גופה ומשפתי ללחוץ את שפתיה, גם לא הנאקה הקטנה שהשתרבבה לה בלי דעת מגרונה, כאשר נוכחה לדעת כי אני עושה זאת. הרגשתי את גופה היטב כנגד גופי, שריריה התרחבו ממאמץ העמידה הלחוצה בין הקיר וביני, ורגליה החלו לרעוד קלות.

חתול שחור עבר מאחורי גבי, בתחילת המסדרון, וצמצם עיניים כלפי המתרחש. אחר המשיך בענייניו.

עמדנו כך כאורך נשימתנו, ולבסוף התנתקתי מעליה. האיפור שעל עיניה היה לח ומרוח, ואישוניה היו אדומים מעט. הישרתי מבטי בה, ולא אמרתי מילה. בסופו של דבר לא יכולתי לעצור בעצמי.
"למה שיקרת לי?" שאלתי מיד, בלי להתחבט בכללי הנימוס המקובלים.

"למה גנבת את המאמר שלי?" החזירה לי באותה מטבע.
"אני צריך אותו לצרכי מחקר," עניתי בציניות, ורק אז ראיתי את עיניה הלחות.

לא יכולתי לעמוד בכך יותר, הנחתי ידי על גבה, והנחיתי אותה לעבר דלת ביתי ללא מילים.

נכנסנו פנימה והיא הורידה את מעילה ואת כובעה ותלתה אותם לבדה. אחר התיישבה על כורסת העור האהובה שלי בלי לחכות להזמנה, כאילו היתה בת בית ותיקה. מתחת למעיל לבשה שמלה שחורה לא פחות, שהדגישה את עורה הלבן, המסנוור. ראיתי שהיא מסתדרת לבד, ופניתי למטבח להכין לשנינו משהו לשתות. בתוך כמה דקות כבר היו שתי כוסות זכוכית ארוכות בתוך המיקרוגל, ובתוכן משקה החלב-קינמון-דבש וויסקי המוכרות, מחכות לצלצול הגואל שיבשר למירה ולי שאפשר להתחיל לשתות.

"מצטער על הבלגן," צעקתי למירה מהמטבח, "לא ציפיתי לאורחים הערב," למרות שהבית היה מסודר למופת כתמיד, זכר לאימי שהכריחה אותי לסדר את החדר בכל לילה כשהייתי קטן.
"זה בסדר," אמרה מירה, "לא ציפיתי להתארח בשום מקום הערב."

חזרתי לסלון עם שתי הכוסות, וראיתי שבינתיים היא ייבשה את עיניה ונראתה מאוששת מעט. הגשתי לה אחת מהן בחיוך מבטיח. היא לגמה בהנאה, והחזיקה את הכוס בשתי ידיה להתחמם.
"כשהגעתי הביתה ראיתי שגנבת את המאמר שלי, והבנתי שגילית את הסוד שלי," אמרה, "אז החלטתי שהגיע הזמן לבקר אותך."

"לא גיליתי שום סוד שלך," הודיתי, "עדיין אין לי שום מושג מי את ואיך את קשורה לחיים שלי."
"אני חושבת שאתה יודע יותר ממה שאתה מספר לי," אמרה ולקחה לגימה נוספת מהכוס, רגועה ובוטחת. "אבל זה בסדר, אתה לא צריך לספר לי שום דבר, אני כבר יודעת עליך הכל."
"את זה אני חייב לשמוע," אמרתי בעוקצנות, והתיישבתי על הספה הירוקה.

"קוראים לך סימור סופרמולר, ולאביך קוראים אלכסנדר. השורשים שלך נעוצים עמוק בתולדות מדינת כרונוסלביה, שכמו שאתה כבר בטח יודע, אני יודעת עליה דבר או שניים." והיא חייכה חיוך מתוק כל כך, שהייתי חייב לקחת לגימה ארוכה ממשקה החלב. "התיבה שמצאת אתמול בעליית הגג שלך נמצאת שם כבר הרבה מאד זמן, אבל אתה לא שמת לב אליה מעולם. אולי טוב הדבר שכך הוא, אחרת היית מנסה להבין את עולמך הרבה לפני שהיית מוכן לכך."

הייתי המום למדי מדבריה, והנחתי שהיא בוודאי דיברה עם אבי. אולי הפרופסור שאיתו היא עובדת, תומס סנקייביץ' הזה, מכיר אותו. כלפי חוץ הייתי אדיש כתמיד, ובוודאי למשקה היתה יד בכך.

"בסדר," אמרתי. "אני מאמין לך שאת יודעת מי אני ומה אני מחפש. אבל למה את כאן? מה את מחפשת?"

"אני כבר מצאתי את מה שאני מחפשת," אמרה בלי לזוז ממקומה. "אותך. מצאתי אותך, ואתה תיקח אותי למקום שבו רצח אבא של סבא שלך את אמא של סבתא שלי, ושם, אהרוג אותך."

התחלתי כבר לשתות מהכוס, אך עצרתי את התנועה באמצעה. היא דיברה בשלווה ועיניה היו נעוצות בי כל הזמן, שלא יכולתי לחשוב שהיא משוגעת, אך הדברים שאמרה היו כל כך תלושים מהמציאות שסביבי, שלא יכולתי לחשוב שהיא פיכחת. היא המשיכה להסתכל בי בעיניים פקוחות לרווחה, ולגמה מהכוס פעם נוספת. לא יכולתי לזוז ממקומי.
"זה טעים מאד," אמרה, "מתכון שלך?"
"לא..." הנעתי חרש את שפתיי, "סבתא שלי היתה מכינה לי את זה..."
"אך, דינה סופרמולר היקרה," אמרה. "הייתי צריכה לנחש שהיא אחראית לזה. היא בטח אהבה אותך מאד, נכון? היית עצוב כשהיא נפטרה."

זה כבר היה יותר מדי. מי האישה הזאת, ואיך היא יודעת כל כך הרבה על משפחתי? היא אולי משוגעת, אבל אי אפשר להתעלם מיופיה החודר ומשמלתה השחורה. ישבה בשיכול רגליים על הכורסה החומה שלי, שהיתה שייכת לסבתי דינה סופרמולר, ודיברה עליה בזלזול כזה, כאילו היתה חלק מהמשפחה! אם היא יכולה להרשות לעצמה לאיים עלי ברצח, אפשר לוותר על משחקי החיזור המקדימים, ולהפסיק להתנהג כאילו איני רוצה לאחוז בה בעוצמה ולנשק אותה. הנחתי את כוס החלב על השולחן.

"למה אנחנו מבזבזים את הזמן על אנשים שכבר אינם בין החיים," אמרתי. "ואם אני עומד להצטרף אליהם בקרוב, לא אלך בלי להילחם קודם." ותוך כדי דבריי קמתי ממקומי, רכנתי לעברה, ואחזתי במותניה. היא לא התנגדה, והקיפה את צווארי בידיה, שאחת מהן עוד אחזה בכוס החלב. התרוממתי כשהיא בידיי. בדרך לחדר השינה נפלה מידה הכוס ונשברה.