יומני כרונוסלביה - פרק 10

אבי סיפר לי אודות ההיסטוריה של משפחתנו, אך הסיפור שלו נשמע לי לא אמין ומלא חורים. מירה, בחורה יפה בעלת תותב על אפה, גרמה לי להתאהב בה בפאב אפלולי, ואחר כך באה לביתי. אחרי שנישקתי אותה והכנסתי אותה פנימה, היא סיפרה שהיא מחפשת אותי, ושבכוונתה להרוג אותי.

כשהתעוררתי ציפיתי למצוא לצידי את מירה, אך פתק קטן ולבן על המיטה סיפר לי כי היא הלכה לעבודה, ומי יודע, אולי עוד נתראה שוב. התאכזבתי. זיכרון הלילה עוד היה טרי בראשי: יחסית למי שאיימה לגרור אותי למדינה אירופית שאינה קיימת יותר ולרצוח אותי באחד היערות שלה, חשבתי שהסקס בינינו הלך לא רע. אולי קצת רצח יכול לעשות רק טוב ליחסי המין. שכבתי על המיטה ופניי אל התקרה הלבנה. האם היא רצינית בכוונותיה? תעלומת הרוצח הכרונוסלבי החלה כאגדת ילדים תמימה שהתרחשה לפני מאות שנים, וסופה שתשנה את מהלך חיי מקצה לקצה, ולאו דווקא אל הקצה הטוב יותר.

למה התכוונה כשאמרה שאבא של סבא שלי רצח את אמא של סבתא שלה? מקרה הרצח היחיד שנתקלתי בו עד עתה היה של לורינטה, בתו של הקצב. מי שנחשד ברציחתה היה גוסטב בראונדגן, אבל דומה שליאופולד האמין לו, וחשב שדווקא "גדול האף מהקרפטים" הוא שאחראי למותה. בכל מקרה, גוסטב לא היה אביו של סבי, הוא בכלל לא היה קשור למשפחה, אלא שכן בלבד. ומה בדבר אותו פרוטוקול שהילד השחור ג'ימבו אמר לי לקרוא בו? וכיצד הוא עלול לשנות את גורל השושלת שלי?

היה מוקדם מדי, ולא רציתי לתחוב מחשבות גדולות וחשובות כל כך לתוך מוחי עוד לפני ארוחת הבוקר. התעצלתי לקום מהמיטה, ושלחתי יד הרחק ככל שיכלתי, עד שנגעה בתיק הנסיעות הפתוח, והעלתה ממנו נייר אקראי. באופן מאד לא מפתיע, היה זה אחד המכתבים הכרונוסלביים שהביאו אותי לצרה שנמצאתי בה עכשיו.

הגבירה סופי,

כתמיד, אני תקווה כי את מיושבת בדעתך ואיתנה בצלילותך. אל נא, הגבירה, תכעסי עלי כל כך. כשנפרדנו בפעם האחרונה דימיתי לראות רשפי זעם בעיניך לעומתי, ודומה הדבר כי לא עוול בכפי. כאשר חזרנו אני ודודך מציד השועלים, דיברנו כדבר גבר לרעהו, יודעת את ודאי כי דיבורים כאלו נוטים להגזמות ולגוזמאות כאלו, שאין בהם שמץ של אמת, אלא רק ניסיונות רושם וכבוד הדדי. האמיני לי, לא התכוונתי לפגוע בכבודך הרם לעולם, ואם הבנת דבר מה שגוי שאמרתי לגבייך, מתנצל אני בפנייך וכנוע אלף הכנעות.

יושב אני כעת אל שולחן הכתיבה, האח המבוערת מחממת את עצמותי, והשלג רופק דופק את נקישותיו הרכות על החלון. בזמנים כאלו, כאשר הנפש מתכנסת בתוכה ומבקשת מקום מסתור מפני הקור, יכול אדם לעצום עיניו ולדמיין מקומות רחוקים ונפלאים, ואנשים רחוקים ואהובים. בשעה כזאת חושב אני עליך, הגבירה, וליבי רן בתוכי, ומתחנן לראותך בשנית. אקווה כי לא תחשביני לגס רוח והמוני, אך אודה על האמת, בפעם האחרונה שהייתי בביתך, לא רציתי ללכת משם לעולם. פנייך היפים, אפילו בשעת כעסם עלי, חוזרים ופוקדים אותי, ומכאיבים לליבי הפצוע. צווארך הארוך והלבן, שערך השחור-עורב, עיני האגם הצלולות, יופייך שאין שני לו, גורמים לי לכאב גופני ממש. הילוכך האציל, מעלותיך הנדיבות, דיבורך המושחז, אלי, איני יכול לעצור בעצמי! אף בעצם הכתיבה אודותיך, אני בוער באש להבה בעצמותי, ורוצה אני לאחוז במותנייך ולנשקך עד עילפון! סלחי נא לי אם דיבורי נמלץ ונמהר, אך התשוקה מכתיבה את מילותיי, והאהבה אוחזת בעט.

בדעתי לשוב ולבקר בבית אחיך, אקווה כי יזכה לבבי לראותך שם.
היי שלום, גבירה יפהפיה שלי, משוש חיי.

שלך, איוון.

קראתי את המכתב שלוש פעמים רצופות. איזו תשוקה ואיזו אהבה נבעו ממי שבתמונת השמן בביתו של אבי נראה כאיש מלחמה קר רוח ומאופק. כנראה שסופי המדוברת הוציאה ממנו את הרומנטיקן שהיה חבוי בתוכו. שמחתי לראות שהגיבורים האמיצים של ההרפתקה שלי לא רק שחטו ונשחטו בעולם הקדמוני שלהם, אלא גם אהבו בעדינות ובתשוקה. הרי גם אני עשיתי זאת רק אתמול בלילה, נותר רק לקוות שלא צפויה לי שחיטה בעתיד הקרוב. לא יכולתי שלא לחשוב על מירה היפה בזמן שקראתי את המכתב. איך הכנסתי את עצמי לעלילה הזאת, שדומה כאילו נרקחה במוחו של סופר מתח גרוע במיוחד.

לא היה לי זמן להרהר בכך יותר מדי, כי הטלפון צלצל לפתע והקפיץ אותי.
"הלו?"
"למה לא 'תקשרת??"
"מי זה?"
"נתתי'ך? ת'טלפון של אב??'שלי, למה לא התקשרת אליו?"
"ג'ימבו, איך השגת את הטלפון הזה?"
"כל הזמן שואל שאלות, אדון. מה זה חשוב עכשיו?"
"ג'ימבו, מה אתה רוצה ממני, אין לי כוח לכל זה."
"אין זמן, אין זמן, אדון, צריך למהר!"
"למהר לאן? למה?"
"אנחנו נוסעים, אדון, לכרונוסלביה, הטיסה יוצאת בעוד שעתיים ורבע!"
"מה?"
"אב??'ש'ך? קנה לך כרטיס, זה עניין של חיים ומוות! סכנה גדולה!"
"ג'ימבו, איך אתה בכלל קשור לכל זה?"
"אתה לא דיברת עם אב'שלי, אז אתה לא יודע כלום. אני צריך להביא אותך למפלצת מהקרפטים! ככה אב'שלי אמר! הוא מומחה גדול!"
"שמע לי, ילד, אני לא נוסע איתך לשום מקום."
"מזל שלך שמיראבל עוד לא גמרה אותך! היא רוצה להרוג אותך, אתה צריך לנסוע למפלצת מהקרפטים ולהוכיח שאבא של סבא שלך לא עשה כלום!"

לא ידעתי מה להגיד יותר. ארגזים מסתוריים מופיעים בעליית הגג שלי, נשים יפות שוכבות איתי ומאיימות עלי ברצח, ילדים שחורים לוקחים אותי לטיסות לאירופה. חיי יצאו משליטה באופן סופי. לא נותר לי אלא להכניס את הראש לתוך המים ולתת לזרם לסחוף אותי.

"טוב, ילד, רק תגיד לי דבר אחד."
"כל דבר, אדון."
"מי זה האבא הזה שלך?"
"פרופסור תומס סנקייביץ', האיש הגדול מהאוניברסיטה!"

שתקתי. שום דבר כבר לא יצליח להפתיע אותי. ניתקתי את הטלפון, וארזתי את המזוודה במעט בגדים ככל הניתן. לא התכוונתי להמשיך עם הטירוף הזה עוד זמן רב.