קרקס פלסטינה: על הסדרה הבריטית "The Promise"

מי שמשוטט בחנויות הספרים באנגליה יכול להיתקל במדפי העיון בסדרת ספרונים בשם "היסטוריה לאהבלים", ובה הסברים פשוטים ועתירי איורים לסוגיות סבוכות. מובן כי אחד הכרכים הפופולריים ביותר בסדרה מציג לאנגלים בכמה משפטי מחץ את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מי שקורא אותו כאילו מודה בכך שאינו ניחן בתבונה רבה ובכישורי אוריינות, אבל לפחות הוא יכול סוף כל סוף להבין על מה לעזאזל מדברים בחדשות.

רוח תמצות זו שורה גם על "The Promise", המיני-סדרה המדוברת של צ'אנל פור, שהפרק השני שלה שודר אמש (ראשון) בטלוויזיה הבריטית. דרמה זו מתארת את מה שהתחולל בפלסטינה בזמן המנדט הבריטי, וכיוון שהיא מנסה להקיף הרבה יותר נושאים מקיבולתה, הדבר מחייב לפשט את הדברים ככל האפשר. מיטיב לעשות כן הקצין הבריטי שמסביר לפקודיו החדשים בשני משפטים ודימוי אחד את המצב שבו הם נמצאים: "הסיפור כאן פשוט מאוד – היהודים חושבים שהארץ הזאת הובטחה להם בידי אברהם, הערבים חושבים אחרת, ואנחנו הבשר בתוך הסנדוויץ' הזה".

ואכן, החיילים הבריטים משמשים בשר תותחים לאורך "The Promise" ומוצאים עצמם לכודים בין מארבים, מכוניות תופת, יהודיות פתייניות ושייח'ים ערבים חובבי תה. ריבוי התלאות הללו אינו מקרי - יוצר הסדרה, פיטר קוסמינסקי, הכריז כי הוציא אותה לפועל כדי לתקן עוול היסטורי ולהעלות לדיון הציבורי את תלאותיהם של אותם צעירים בריטים שנשלחו שלא בטובתם למדבר הארצישראלי בשנות הארבעים. לו היה הבמאי מסתפק בהצגת מה שקרה, אולי היה מצליח להגשים את יומרותיו, אך הצרה היא שהוא מנסה לומר משהו גם על מה שקורה עכשיו.

וכך, בהתאם לנורמה השגורה כעת בקולנוע הצרפתי והגרמני ובהפקות המשותפות של ישראל עם המדינות הללו, קוסמינסקי מתאר את ההיסטוריה מנקודת המבט של בני הדור השלישי. ב"ללכת על המים", שבדומה ל"The Promise" נעשה בידי המפיק אמיר הראל, ראינו כיצד סוכן מוסד מתחבר עם נכדו של פושע נאצי. בסדרה זו, שצולמה בארץ, אנו עוקבים אחר צעירה בריטית סקרנית המגיעה לישראל כדי לבקר חברה טובה, ולמרבה הנוחות עושה זאת מצוידת ביומן של סבה, שלחם כאן בזמן המנדט.

וכך, מתאפשר לקוסמינסקי לזגזג בין העבר להווה ולהקביל בין המתרחש בין שתי נקודות הזמן: הפיגוע של האצ"ל במלון המלך דוד ניצב מול פיגוע חבלני במסעדה הומת ישראלים; צעדי הענישה של צה"ל עומדים מול מלחמתם של החיילים הבריטים במרי העברי; תושביו היהודיים של היישוב של אז מהדהדים בפלסטינים של היום, וכמובן שגם השואה נכנסת לתוך הקלחת הזו. כך, למשל, מצטטת הגיבורה את אחד הפרקים הראשונים מ"הסכסוך לאהבלים" ושואלת בוגר של האצ"ל שנקלע לדרכה - "למה הרגתם חיילים בריטים? זאת לא היתה כפיות טובה לאור העובדה שהם הצילו אותך מהנאצים?". בזאת היא מרימה לו להנחתה שמסיימת את הפרק השני בדרך נלעגת עוד יותר מאשר סופו של הפרק הראשון.

אותו קשיש עומד בראש ההיררכיה של המשפחה המייצגת בסדרה את ישראל של ימינו, והיא נראית כאילו נתלשה מהצגה מגוחכת במיוחד של שמואל הספרי - הבת הצעירה, חברתה של הגיבורה הבריטית, בדיוק מתגייסת לצבא. אמה הסחית נשארה ציונית, אבל אביה, שהיה בעבר גנרל, התפכח ועבר להפגין בבילעין, ובנו הבכור, פול (איתי טיראן), שנתוניו הפיזיים מלמדים כי היה יכול להיות בסיירת מטכ"ל וגם מייצרים מתח מיני עם הדמות הנשית הראשית, הקצין את דרכיו של האב עוד יותר.

כך, למשל, כקונטרה למאמצי ההסברה של ישראל, נושא פול בפני חברתו הבריטית החדשה נאומים חוצבי להבות, ולפיהם הטרור הפלסטיני אינו אלא פיקציה אחת גדולה בהמצאת צה"ל. הסדרה נותנת אמון מלא בדבריו של הצעיר יפה הנפש ומבקשת ליצור הזדהות עמו, אך כיאה למוסר הכפול שלה, מובן כי שנייה לאחר דבריו הפציפיסטיים הוא מתפוצץ באוויר כתוצאה מפיגוע חבלני (אבל אל תבכו, הוא חוזר בתחילת הפרק השני, אם כי עם רטייה על העין).

את הטריק הזה, שבו הגיבור האידיאליסטי הופך לקדוש מעונה, כבר ראינו ב"הבועה": בהתאם לשטיק הנדוש, היוצרים מפקידים במונולוגים של הדמויות את מה שהם לכאורה חושבים על המצב הפוליטי, ואז נותנים ל"מציאות" להתערב במקומם ולהסביר לצופים את התמונה המלאה. אבל הרי גם את המציאות הזו אפשר להציג בכל מיני דרכים. ההתעקשות של "The Promise" לחולל תפנית סיפורית מאולצת ולשגר מחבל פלסטיני שיפגע בישראלי שוחר-השלום דווקא לאחר נאומו מלא הפאתוס, מלמדת ככל הנראה על דבר אחד: יוצרי הסדרה מפחדים מהערבים יותר מכל איש ימין, ומאמינים בסיכוי לשלום עוד פחות מהם.

הצדקנות, הטרחנות והמופרכות של הסצנה הנ"ל מאפיינות בכללותם את שני הפרקים הראשונים של הסדרה. שני אלה היו שזורים בפיתולי עלילה חסרי היגיון, דיאלוגים לא אמינים, מבטאים מגוחכים, אלגוריות קלושות ועיצוב חפוז של דמויות. כל זה לא מפתיע, שכן מי שעוקב אחר העיתונות הבריטית יודע כי העיסוק שלה בסכסוך הישראלי-פלסטיני עילג עוד יותר מהטיפול שלה בנבחרת הכדורגל הלאומית.

לעומת זאת, מה שכן מפתיע הוא הרמה הטכנית הירודה של "The Promise", שאינה ראויה לסטנדרטים הגבוהים של הטלוויזיה הבריטית: השחזור התקופתי רחוק מלהרשים, סצנות היריות והמרדפים מיושנות, ערכי ההפקה מזכירים את הסרטים התיעודיים החובבנים ביותר על הנעשה במזרח התיכון, הדרכת השחקנים רשלנית ובאופן כללי, העסק מייגע ולמען האמת בלתי נסבל לצפייה.

כמובן שכל זה לא מפריע לאנגליה לקבל את שידור הסדרה בהיסטריה, שכוללת שלטי חוצות וביקורות משתפכות בתקשורת המקומית. גם זה לא מפתיע, שהרי "The Promise" היא בסך הכל תוספת מתבקשת ומונפשת עוד יותר לספרוני "ההיסטוריה לאהבלים" על הסכסוך, ומצליחה מאותן סיבות כמוהם – לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין אותה, והיא בעצם גם לא אומרת שום דבר.

אז הבריטים כבר צפו בחצי מן המבוא ההיסטורי הזה, ובשני הפרקים הבאים יזכו לגלות מה נסגר בסוף עם המנדט. בישראל, לעומת זאת, טרם ברור אם "The Promise" תגיע לאחד מערוצי הרכש, וסביר להניח שמנהלי הערוצים יתמידו בהתלבטות, שכן הם ודאי יראים מעט מהתגובה של הקהל כלפיה. אך האמת היא שאין מה להתרעם על הסדרה, וזאת משתי סיבות.

ראשית, היא מוכיחה שהמטענים של הבריטים בכל הקשור לישראל כל כך גדולים, ועצם ההתנגדות המהותית שלהם לכל צורה של כיבוש כה חזקה, שאין בכוחה של כל הסברה שלילית או חיובית לשנות את עמדת תושבי הממלכה המאוחדת כלפינו. שנית, "The Promise" אינה אנטי-ישראלית אלא פשוט אנטישמיות במובן המלא ביותר של הביטוי, והיא מגלה רתיעה מהערבים באותה מידה שהיא מבטאת סלידה מהיהודים. וכך, כמו יצירות מערביות רבות לפניה, גם סדרה זו מתחפשת לדרמה אנטי-אימפריאליסטית אך למעשה מביעה עליונות כלפי כל מי שאינו גבר לבן נוצרי.

מי שבכל זאת ייתקל ב"The Promise" ויתרעם על רגשי ההתנשאות שלה תמיד יוכל לנחם את עצמו בכך שגם הבריטים לא בדיוק היו מופת לעולם בכל הקשור למדיניות שלהם בצפון אירלנד. בעצם, אולי מכאן תבוא תגובת הנגד הראויה לסדרה מסוג זה. אם לטלוויזיה הבריטית מותר לדבר על דברים שהיא לא מבינה בהם כלום, למה שלנו יהיה אסור? אם כך, כתשובה ל"The Promise", ערוץ 2 חייב להזדרז ולהפיק דרמה על מלחמת הרשויות הבריטיות ב-IRA, עם רוביק רוזנטל בתור גרי אדאמס, מיה דגן כמרגרט תאצ'ר ושון פן כבונו. היסטוריה לאהבלים? את זה כל אחד יכול לעשות.