פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שעת הזאבים: הקליק חריפים מתמיד בשירים החדשים

      האי.פי החדש של הקליק בועט בבטן בלי רחמים והאלבום השני של העברית מצדיק באיחור של חמש שנים את ההייפ. עינב שיף לא רוצה להיגמל

      שוערי האימפריה

      הקליק בהופעה (נמרוד סונדרס)
      חד, חריף, בועט ופוגע. דני דותן בהופעה של הקליק (צילום: נמרוד סונדרס)

      "28.03.2005", האי.פי החדש של הקליק המתקמבקת, הוא דוגמה כל כך מתומצתת וחזקה לכאפה המצלצלת שהקליק החטיפו למוזיקה הישראלית, שקשה להתאושש ממנו וקשה להפסיק להאזין לו. זה בדיוק מה שקרה לפני כמעט עשור, כשהקליק הוציאו את "הכל מושלם" – גם אי.פי קטן, שנכלל בהוצאה המחודשת לשני אלבומי האולפן המיתולוגיים שלהם. גם שם, בשירים כמו "ארץ ישראל 2000" ו"מילים זולות", הקליק באו משום מקום אל תוך הוואקום שהם עצמם השאירו – וזה נגמר בדם.

      כי אפשר להיות כמו רוב המוזיקאים בישראל, ללכת מסביב לנקודה ולא להגיד דבר או להיות מחאתיים באופן מביך ונטול אינטלקט. ואפשר גם להיות הקליק, עם הטקסטים של דני דותן על אנשים שנרקבים "בין הקברים לפרברים" ועם הריפים החדים של אלי אברמוב, האלו שלא באמת השתנו מאז "אמא אני לא רוצה להיגמל" שיצא לפני 30 שנה. כך, בזכות ארבעה שירים קצרים, פשוטים, מדויקים, חריפים ומתריסים, הקליק מוכיחים שכשזה בועט בבטן, לא משנה אם הרגל בת 30 או בת 100 – זה כואב.

      הקליק (סריקה)
      ופתאום, מלאכים. עטיפת האי.פי (סריקה)

      ויש גם יוצא דופן אחד, "בתוך כנפי מלאך" שמסיים את האי.פי (שקרוי על שם התאריך בו הוקלטו השירים, בהם עוד מתופף ז'אן ז'אק גולדברג המנוח). זהו שיר שאין בו מחאה פוליטית וגם לא את המבט העוין והציני של דותן על מעמד הבורגנות, אלא הרהור יפה ומרגש שלו על התשוקה המתמדת של האנושות לנושא מרתק כמו מלאכים. דותן כותב "כל מלאך רוצה לעוף למעלה, לבעור בין כוכבים, ללבוש כנף, ללבוש פנים, להיות אדם חולף בין מלאכים" והאמת היא שאם כל מוזיקאי בישראל היה רוצה להיות דני דותן, אולי לא היינו צריכים את הכניסה הסוערת של הקליק לחיינו בכל פעם כדי להרגיש שאנחנו בחיים.

      עברית תקנית

      העברית (יח"צ , יעל שניאור)
      ניפגש בשש אחרי ההייפ. העברית (צילום: יעל שניאור)

      העברית היו אחת מהלהקות שציפו מהן להמשיך את המורשת המוזיקלית של הקליק, שדיברה עם העולם בשפה שהוכתבה בזמן אמת באנגליה ובארצות הברית. אז, לפני חמש שנים, העברית השתחלה בדיוק למקום שבין תחיית הפוסט-Pאנק האייטיזי בעולם (אינטרפול, פרנץ פרדיננד וכו') לבין גל הלהקות הבינוניות שיצרו כאן באנגלית, והשילוב שהיא יצרה בין מוזיקה עדכנית לעברית הפכה את ההייפ סביבה לאחד המוגזמים של העשור. אמנם היו באלבום הבכורה, "חיי הזוהר של תל אביב", שירים מצוינים וחשובים ("בוא", "מסיבת כיתה", "חיי הזוהר של תל אביב"), אבל האלבום כמכלול, לא היתה הבכורה המסעירה שתהווה ציון דרך לדור שלם.

      בדיעבד, היה קצת מוגזם לצפות מהעברית (שהם בעיקר אורון שרי וערן פרץ, שחתומים על יצירת כל השירים) להיות נושאת הדגל של משהו. הסצנה הישראלית לא בנויה למשיחת מלכים אחרי סינגל אחד בלבד ואין לה מספיק כלים כדי לפמפם גם הרכבים באמת מוצלחים כמו העברית. מה שקרה הוא שעד צאת האלבום, הלהקה נטחנה מכל הכיוונים והוא הגיע כשהיא כבר חדשות של אתמול.

      עטיפת האלבום "רגשות מודרניים" של העברית (יח"צ)
      התיקון. עטיפת "רגשות מודרניים" (צילום: יח"צ)

      חמש שנים אחרי, "רגשות מודרניים", אלבומה השני של העברית, הוא תיקון ראוי לימים ההם: הלהקה חוזרת מבושלת בהרבה, נקייה מחקיינות-יתר של הקיור והסמיתס, עם טקסטים עמוקים ויפים. לצד השירים החדשים היפים ברובם ("אני רוצה לעזור לך", "קולות של רדיו"), הלהקה עשתה בשכל כשהכניסה שני שירים נפלאים שלא נכללו באלבום הקודם – שיר הנושא ו"לרקוד", אולי השיר הכי טוב של הלהקה הזו עם תיפוף מעולה, ריף גיטרה ממכר והסי-פארט הסוחף ("איבדתי עניין בך") שהופך את השיר לסינגל קלאסי, כזה שרק בשבילו שווה לקנות את האלבום.

      מעבר לקוהרנטיות והבגרות המבורכת של "רגשות מודרניים", האלבום השני של העברית הוא היצירה שאפשר להסתכל אליה כמו שרצוי להסתכל על יצירת אמנות: למצוא בה טווח רחב ומשוכלל של רגשות וסיפורים כדי ששכבה מספיק גדולה של אנשים אינטליגנטיים יסמנו אותו וישובו אליו. מי שלמשל התחיל להתעניין במוזיקה ישראלית טובה ואלטרנטיבית רק עתה, ימצא בהעברית את המשענת המתבקשת כדי לצאת ממנה ולבדוק מה בעצם נעשה עד אליה ולהמשיך להתעדכן במה שיקרה אחריה.

      לכן, גם אם זו לא קלאסיקה שתשב לצד האלבומים של הקליק, "רגשות מודרניים" הוא בדיוק האלבום של הכאן והעכשיו, שמשלים את העליונות של הקליק על כל אלו שבאו אחריה. במציאות שבה המונח "רגשות מודרניים" משמעותו כאוס וכאב לרוב, יש מקום מעולה לשתיהן.