אצבע מאשימה מופנית בעשרים השנים האחרונות כלפי מדינת ישראל: אנחנו הופכים במהירות לאמריקה. שיטת הקיבוצים פשטה את הרגל, החברות הגדולות הופרטו, הבנקים גובים עמלות על כל פעולה ואפילו קוטג' כבר אי אפשר לקנות פה. הדוד סם הגיע לכאן והוא רומס כל מה שעומד בדרכו. אבל כמו שרוגל אלפר רואה את זה, האמריקאים, ובעיקר הפרנויות שלהם, היו איתנו ועמוק בראשנו, כבר משנותיה הראשונות של המדינה.
עלילת ספרו השלישי של אלפר "ג'ו?ז בלוז" (בלוז יהודים, או עצבות יהודים), מתרחשת באמצע הפיפטיז. לגיבורים קוראים זלמן, אסתריקה, דודו ומוקי והם גרים בישוב צפוני בדיוני בשם עין זרע; אבל אל תטעו - למרות שפתם ומיקומם הגיאוגרפי, הם לא עוברים חוויה ישראלית אמיתית.
על קשיי היומיום, האהבות והבגידות, מאפיל משהו מסתורי, טעון והרסני; מתחת לפני השטח, תרתי משמע, מקיימת עין זרע קשר בלתי מודע עם תל אביב תת קרקעית רחוקה וחרו?שת המזימות, קשר שישנה לעד את פני המדינה והישוב.
אלפר מסרב להיכנע לתכתיבי התרבות הישראלית, שברוב המקרים מסכמת את שנות החמישים כעידן של לחם עם מרגרינה ובשר בהקצבה. הגיבורים שלו רחוקים מלהיות עשירים, אולם לא העוני והדוחק מעסיקים אותם, אלא המסתורין והפחד מאויב לא נודע.
אחד מגלה בפרדס חיה ניסויית שהיא הכלאה בין חמור לקנגורו; השני מתוודע לסוחר סמים במטרה שיעזור לו לברוח למחוזות רחוקים; אחד אחר מוצא מפלט במוזיקת רוק צורמת וחדשנית.
דמות נוספת תוהה האם חייה הם הצגה: "יש משהו מקרי מדי בכל המפגשים שלה עם אנשים: כל סצנה שהיא משתתפת בה הייתה נראית ונשמעת בדיוק אותו דבר עם שני בני אדם אחרים... זה תוקף אותה בתחנת האוטובוס, בצרכניה של אבא, בשיחות סרק בבסיס, במסיבות, במלים שהיא שומעת ברדיו, בציטוטים שהיא קוראת בעיתון, הדחף לצעוק: כולכם לא אמיתיים". (עמוד 153)
קבלו הצצה לפרק הראשון של "ג'וז בלוז"
רוגל אלפר בראיון לוואלה! תרבות על תוכניתו "הינשופים"
מתפוח גדול לתפוח רקוב
אלפר צובע בכחול-לבן סיפור אמריקאי. הוא לא מסתיר זאת, ואפילו עושה קישור ישיר באמצעות הסרט "פלישת חוטפי הגופות", שעלה למסכים בארצות הברית ב-1956 כתוצר ישיר של הפחד מהקומוניזם. שתיים מהדמויות צופות בסרט בקולנוע "מוגרבי", אחד מסמלי התל אביביות והכרזת העצמאות, ובכך מהדק המחבר את ההקבלה בין תל אביב לוושינגטון של אז: עיר גדולה ומייסדת, בה נרקחות מזימות אפלות של הממשל, שתפקידו בעיקר להפחיד את התושבים ולגרום להם לחוש רדופים.
בהמשך לאמריקניזציה של "ג'וז בלוז", אלפר מכניס לספר מאפיינים רבים מ"פלישת חוטפי הגופות" העיירה הקטנה והזניחה, התושבים אחוזי הדיבוק המרגישים את הריחוק של בני משפחותיהם והתחושה כי החייזרים כבר כאן. גם שם הישוב, עין זרע, קורץ בשובביות לתרמיל הזרעים הגדול שממנו מתפתחים הכפילים בסרט.
חיים, דווקא אחד התושבים הפחות משמעותיים בעין זרע, הוא שמסכם, בעצם, את רעיון ההאחדה בין ישראל לארצות הברית במאבקן המתפתח נגד הקומוניזם, קו אלטרנטיבי משהו למיינסטרים של שנות החמישים הישראליות שדווקא עודד את הסוציאליזם (עמוד 94): "כור ההיתוך הוא רעיון רע כי הוא Bad for business. אנשים רוצים להיות שונים. הם רוצים מבחר. בלי מבחר אין business. בלי מבחר זה כמו הסובייטים, זה קומוניזם. אתה צריך להחליט אם אתה רוצה להיות business man או להיות סתם עוד קמעונאי מסובסד שעובד בשביל הממשלה".
אוי, מתוק שלנו
אם נשים בצד את הביקורת על תפקוד ממשלות ישראל מימי קום המדינה והאג'נדה השמאלנית של אלפר ונתמקד בפן האמנותי של "ג'וז בלוז", אפשר להגדיר את הניסיון שלו כנועז. אלפר מנסה להפוך את הפיפטיז האמריקאי לפיפטיז שלנו ולהראות שבניגוד לדעה הרווחת לא נהיינו כמוהם, אלא תמיד היינו כאלה.
אלפר עושה זאת בהצלחה מסוימת הסיפור קולח ובעל שיק של זרו?ת וחו"לניקיות - אולם נראה שהכלים שבידיו מוגבלים וקשה לו ללכת עם הרעיון עד הסוף.
הסיום, שיש להודות שמעלה חיוך קל, נראה תלוש ומאולץ, כאילו שם על הספר חותמת רשמית עליה מוטבעת המילה "יומרנות". על אף הפוטנציאל הוא לא מכניס את הקורא לאווירת הספר, העלילה סובלת מגליצ'ים קטנים אך מזיקים ונראה כי התוצאה הסופית אינה זו שלה אלפר או אנחנו היינו מייחלים.
צריך לפרגן לאלפר על הניסיון. "ג'וז בלוז" הוא הטוב שבספריו, בעיקר משום שבניגוד ל"ספיבק" ו"אוי מתוקים שלנו" הוא מתמסר יותר לאנדרסטייטמנט, מכיר בכך שהבוטות עושה לו שירות רע ועולה מדרגה, גם אם קטנה, ברמת הכתיבה והעברת המסרים. אולם שבשורה התחתונה, השאלה היא מה נזכור מ"ג'וז בלוז". והתשובה היא שכנראה שלא הרבה.