ריי מנזרק ורובי קריגר בהופעה: הדורז קמו לתחייה

גם גדולי האופטימיסטים לא ציפו להופעה כל כך סוחפת. כן, סוחפת זו המילה. בסך הכל, מדובר היה בהופעה שהיא קצת נסתרת מן העין. בלי מערכת יחסי ציבור משומנת. בלי זקפה מוקדמת של כתבי המוזיקה. הרוב נתקלו בה דרך כרזה צנועה במרכז תל אביב: רובי קריגר וריי מנזרק קופצים לבקר, אי שם ביולי. זה נראה הזוי. זה נראה תלוש. מה? מי? זה אמיתי? זה רציני? אף אחד לא ידע למה לצפות לפני או איך זה יראה בלי הסולן הכי כריזמטי בתולדות הרוקנרול. אבל אז הם עלו, והזכירו לכולם שיש דברים שהם יותר גדולים מהחששות שלך או הציפיות שלך. הדורז, למשל – אולי הלהקה הכי סוחפת בהיסטוריה של המוזיקה. האולם שהיה אמור לארח אותם בתל אביב, האנגר 11, הכין את עצמו למופע ישיבה אבל בתוך דקה האירוע הפך למופע קפיצה. הקהל נעמד על הרגליים והתרגש כמעט מכל שנייה. זו היתה התלהבות אמיתית, טהורה – אותה יללת חופש של ג'ים מוריסון קפצה החוצה וגירדה מכל מי שהגיע להאנגר את גרם הציניות המוקדם, והוציאה ממנו את כל האהבה שיש לו ללהקה הכבירה הזו מהרגע שהיא, כלומר חלקים ממנה, עלתה לבמה.

מנזרק וקריגר בהופעה עם שירי הדורז: צפו בתמונות נוספות מהמופע

הדבר הראשון שקפץ לעין ולאוזן בהופעה לא היו מנזרק וקריגר, אלא דווקא הסולן שנכנס לנעליו של ג'ים מוריסון – דייב ברוק. יש סולנים שאין להם תחליף ומוריסון בראשם, אבל ברוק הצליח להתעלות מעל הרף הבלתי אפשרי הזה: כמי שהחל בלהקת קאברים לדורס, הוא נשמע בדיוק כמו מוריסון עצמו, לא רק בדמיון הקול, אלא גם עם אותה אנרגיה ווקאלית של המקור. זה היה הרבה מעבר לחיקוי, זה היה הומאז' מרגש; ברוק לא נכשל כמעט באף שיר. והיו שם כל הלהיטים כמעט ("Break on Through" , "Touch Me") וכל היצירות המופלאות ("Spanish Caravan", "When the Music's Over"). חלקן בוצעו בגרסאות ארוכות ופתלתלות. ברוק לא הפריע לצמד הנגנים העצום הזה לצבוע את הלילה בצבעים חדשים. הוא אפילו עזר.

והיו שם, כמובן, גם קריגר ומנזרק. כל אחד וירטואוז בתחומו. איפשהו, היה חסר שם רגש. יותר נכון, אותה להבת נעורים תמימה וצודקת שאפיינה את הדורז לא היתה שם. קריגר ומנזרק לא סיפקו את הסולואים של החיים שלהם, אבל בלא מעט רגעים הדגימו איזה נגנים גדולים הם. הפלמינגו הפסיכדלי של קריגר סיפק אלתורים יפהפיים. הביצועים היו ארוכים, מורכבים, עשירים, עם הרבה מאוד חלל לחידושים ופיתוחים ונגינת-על של מנזרק על הקלידים. נדמה לי שאפילו רקדתי כשהוא צייר שוב את ה-"L.A. Woman" שלו.

בכל ערב אחר, הציניות היתה מנצחת את הרגש. אחרי הכל, היו שם גם יותר מדי מחוות מעריצים מעיקות. גבירותיי ורבותיי, ריי מנזרק. גבירותי ורבותי, רובי קריגר. שוב, ושוב, ושוב. עד שלפתע אתה קולט: שני הענקים האלה קודם כל הרכיבו את הערב הזה כדי להצדיע לעצמם. לקבל קרדיט. לזכות בהכרה. זה הזכיר את אחד מאותם ערבים שכוכב רוק מגיע לקבל פרס בהיכל התהילה, רק שבמקרה שלנו כל מחמאה היתה מוצדקת. ההופעה חיפתה על כל מגרעה. כי יש דברים, כאמור, שכבר חצו את הגבול המוכר של טוב ורע. אחד מהם זו המוזיקה של הדורז, שזכתה לטיפול נפלא. כשמנזרק דיבר עם הקהל הישראלי על הדבר הזה שנקרא שלום, ואחר כך סיפר כמו נער בן 16 על נפלאות המריחואנה, אתה מבין שהילדים האלה הזדקנו רק מבחוץ.

עוד על הדורז, ג'ים מוריסון, מנזרק וקריגר:

40 שנה למותו של ג'ים מוריסון: קריגר ומנזרק מצדיעים

40 שנה למותו של ג'ים מוריסון: דן תורן נזכר בגיבור נעוריו

ריי מנזרק נזכר: ג'ים מוריסון ואני