פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "ערים": דנה ספקטור ורן שריג מסוגלים לדבר רק על עצמם

      "ערים", תוכנית הטוק שואו של רן שריג ודנה ספקטור אמורה לעסוק באהבה וזוגיות ככלל, אבל בפועל השניים מצליחים לדבר רק על עצמם ובלי הפסקה

      משפט מפתח בתעשיית הבידור גורס "שמח באולפן – עצוב בבית", ולפעמים משפטי מפתח הפכו לכאלו מכיוון שפתחו כמה דלתות נכונות. ב"ערים", תוכנית הטוק-שואו החדשה בערוץ 24 של רן שריג ודנה ספקטור, לפחות ביחס לתוכניתה הראשונה – האקסיומה המבאסת הזו מוכיחה את עצמה.

      "ערים" היא הניסיון הזריז להכות בברזל בעודו חם – רן שריג ודנה ספקטור נכנסו לשיח הציבורי-תקשורתי כמעט בעל כורחם כשהופנו אליהם מצלמות חטטניות ואצבעות דוקרניות שביקשו את ליטרת הבשר שלהן אחרי שהשניים החליטו לפרק את המשפחות המתוקשרות שלהם ולהתחבר זה לזו.

      האמת? יש משהו נאיבי ומקסים בהליכה אחרי הלב, באופן התיכוניסטי ונטול העכבות שלהם. אפילו מעורר קנאה – כמה מאיתנו מצאו עצמם חנוטים במערכות יחסים שמידתן כבר לא מתאימה והכריחו עצמם להכניס את הבטן רק כדי שהכל ייראה כמו פעם. אין, אם כן, שום טענות לבחירות הפרטיות שלהם, והם לא חייבים דין וחשבון לאיש מהצקצקנים שהסמיכו עצמם להיות נוטרי המוסר והסדר הטוב.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מטפחים פרסונת "זה מה שאנחנו ומי שאנחנו באמת". רן שריג ודנה ספקטור מתוך "ערים" (צילום מסך)

      משך חודשים - מאז "מחוברים"-גייט משחקים שריג וספקטור משחקי ים יבשה עם התקשורת ומנסים להישאר בצד הטוב שלה – חושפים טפחיים ומקווים שאף אחד לא יצביע ויצעק שהם ערומכו; זה משחק אכזרי, ויש לו מחירים. ספקטור ושריג לא רוצים לשלם אותם, וקשה להאשים – מי לא היה רוצה בעצם לאכול עוגה, להשאיר אותה שלמה ולא להעלות גרם? עכשיו, בגישת ה"מעז עוד ייצא מתוק" של השניים, הם מנסים לקחת את תשומת הלב הרצויה למחצה שקיבלו, ולזקק אותה לדלק שיניע את "ערים".

      אבל יכול להיות ש"ערים" הוא נסיון מוקדם מדי להכות בברזל – הברזל הזה לא חם, הוא רותח; וחומרים רותחים, כמו שהוכיחה התוכנית אתמול, מתקשים לקבל צורה מוגדרת. לתחילת הטוק שואו בו אירחו שריג וספקטור את מנשה נוי, אילנית לוי וירמי קפלן, הגיעו השניים רועדים מחרדה, מתגוננים ומתקיפים; מתייחסים מראש לביקורות שייכתבו יום למחרת השידור; עולבים בעצמם לפני שיספיקו להעליב אותם; וכאילו שוברים את הכלים כדי שיוכלו לשחק באופן שבו הם רוצים.

      פרסונת ה"הכל בחוץ" היא גם פרסונה, אמירות כמו "זה מה שאנחנו ומי שאנחנו באמת" הן גם שיטה – זה יכול להיות מקסים או מעיק. למי שרוצה עוד מ"מחוברים/רות" בלי עריכה, מופע הפיפ-שואו הזה יחליק בגרון בטבעיות, אבל כל השאר ירגישו כאילו משחקים להם סקווש על קירות המוח.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      תזכירו לנו למה אתם פה? מנשה נוי, אילנית לוי וירמי קפלן מתוך "ערים" (צילום מסך)

      "ערים" אמורה לעסוק באהבה, זוגיות, שחיקה, ואיך נשמרים מהשד הרע שחוטף לך את מי שהתאהבת בו ומחליף אותו בגוף דביק ומנוכר עם גרביים מסריחות ששוכב לצידך. בפועל - כמו שמנשה נוי איבחן בחביבות במשפט "פתאום הבנתי, אנחנו פה בתור יועצים" – "ערים" היא פורמט שבנוי סביב הדהוד האהבה הטרייה של רן שריג ודנה ספקטור. כל המסביב הוא פשוט מילוי זמן – משחקי מסיבות הרווקות, הווידויים הקטנים וחסרי המשמעות של האורחים. הכל תפאורה למופע המרכזי – רן ודנה, או דן ורנה מדברים על הכל. אבל ה-כ-ל.

      ניכר שמאחורי הקלעים עשו מאמץ כביר כדי לייצר תוכנית שתעמוד על שתי רגליים יציבות משלה, שלא תסתחרר בהוריקן ספקטוריג ותהפוך לכאוטית; מזווית העין אפילו אפשר לראות את הרתמות שנועדו לרסן את הסוסים הפראיים שמובילים את התוכנית. אבל ללא הועיל – רן שריג ודנה ספקטור לא מצליחים לדבר על משהו שאינו הם עצמם. ובסופו של עניין - התוצאה היא סמיכה, דביקה וטובענית כמו כל שיחה עם זוג שמרוכז בעצמו. וזה אולי טבעי ואנושי – אבל זו עדיין אינה טלוויזיה טובה.

      ערוץ 24: מה קרה להיכל התהילה?

      "ערים": אהבתם? דברו איתנו על זה בפייסבוק