מ"סופרמן 4" עד "אשה חתול": סרטי גיבורי העל הכושלים בכל הזמנים

הסרט הראשון כרונולוגית במצעד הזה (1987) הוא גם מי שמככב תמידית בכל רשימה של מוצרי גיבורי-על כושלים, וגם מי שיש לו את הנקודה הישראלית החזקה ביותר.

מדובר בפרק הרביעי של סדרת "סופרמן", שאותו הפיקה חברת קאנון האגדית של יורם גלובוס ומנחם גולן. מעט לפני תחילת הצילומים התגלה כי המשימה גדולה עליהם: וכך, תקציב ההפקה נחתך בחצי, ובסך הכל עמד על 17 מיליון דולר, כשליש לעומת הפרק הראשון משלהי שנות השבעים, שמלכתחילה נעשה בימים שבהם הכל היה זול יותר.

כל סנט שנחסך על הנייר זעק על המסך, עד כדי כך שאפשר היה לראות את החוטים שמאפשרים לכריסטופר ריב לעוף. העובדה שהתכבד בכמה מסצינות הפעולה המגוחכות בהיסטוריה הובילו להתרסקותו הכלכלית של הסרט, דבר שהיו לו השלכות ארוכות-טווח: הכישלון הזה קבר את סדרת "סופרמן" במשך שני עשורים, גרם לגלובוס וגולן לוותר על הכוונות להביא את דמותו של ספיידרמן אל הבד ותרם להקפאת ההתפתחות של ז'אנר גיבורי-העל כולו.

היחיד ברשימה הזו שהכנסותיו עקפו את רף מאה מיליון הדולר, אבל אין להסתנוור מן המספרים: ההצלחה הכלכלית של "באטמן ורובין" (1997) עדיין היתה נמוכה יחסית לתקציב ולקמפיין השיווקי, ונבעה בעיקר מבסיס הקהל הנאמן שצברו שלושת הפרקים הקודמים בסדרה ובעיקר שני הראשונים שבה.

נוסף לכך, גם אם "באטמן ורובין" הצליח לעשות מכה קופתית בסוף השבוע הראשון שלו, עד מהרה נוצר קונצנזוס שלילי ביותר לגביו. בהתאם לזאת, הוא היה מועמד לעשרה פרסי ראזי, בתקופה שעוד היתה לפרס איזושהי משמעות, וחשוב מכך – בדיוק כמו "סופרמן 4", גם הוא הצליח לקבור סדרת סרטים שלמה, וזאת עד שכריסטופר נולן בא וגאל אותה.

הבעיה של "באטמן ורובין" היתה כי הבמאי ג'ואל שומאכר ניסה לשחזר את הקאמפיות שאפיינה בשנות השישים את הגרסה הטלוויזיונית של "באטמן". אבל מה שהיה חינני בסיקסטיז לא נשאר כך בשנות התשעים, ולפיכך הניסיון הזה עורר תימהון, בעיקר בגלל הופעותיהם של ג'ורג' קלוני כאיש העטלף ושל ארנולד שוורצנגר כארכי-אויבו. יותר מכל זכור הסרט בשל פטמותיו של קלוני, שבלטו מתוך חליפתו המגוחכת, ונראה היה שהן זקורות מתוך מבוכה.

לרגל פרישתו של שאקיל אוניל מכדורסל, חייב לבוא הסינמטק שיקום ויערוך מחווה לסרטיו. תראו איזה גוף עבודה מהפנט יש לכדורסלן שהיה טוב בהכל, חוץ מבזריקות עונשין ובמשחק דרמטי: בין השאר, הוא כיכב ב"קאזאם", הסרט לכל המשפחה שבו גילם שד היוצא מבקבוק ובכך גרם טראומה לדור שלם של ילדים; ב"אחי, איך דפקו אותך", הקומדיה המושמצת ביותר של תחילת העשור הקודם; וכמובן גם ב"Steel" (גם הוא מ-1997), שלמרות התחרות הקשה הצליח להתברג בחמישיית הכישלונות הקופתיים הגדולים בכל הזמנים בעולם סרטי גיבורי-העל.

אוניל ניסה להעניק כאן חיים קולנועיים לאחת מסדרות הקומיקס העצמאיות שהתפתחו מ"סופרמן", רק שההבדל בינו ובין כריסטופר ריב היה שקול בערך לפער בינו לעופר פליישר. וכך, היומרות לברוא כאן סדרת סרטים חדשה התגלו כמנותקות מן המציאות בערך כמו התקוות להפוך את אוניל לכוכב קולנוע.

סרטי גיבורות-על כושלים הם קטגוריה בפני עצמה. למעשה, כל ניסיון להציב תגובת נגד נשית לסופרמן ולחבריו התגלה כפיאסקו, לפחות במובן הכלכלי. מ"סופר-גירל" ו"שינה מלכת הג'ונגל" ועד "חתיכה דוקרנית" עם פמלה אנדרסון ו"הסופר אקסית שלי" עם אומה תורמן – הקהל שוב ושוב סירב לקבל את העובדה שגם לאישה יכולים להיות כוחות מיוחדים, ובדרך כלל זה לא נבע רק משוביניזם אלא גם כתוצאה מאיכות הסרטים.

בתוך כל הרשימה המפוארת הזו, בכל זאת השכיל כישלון אחד להתעלות מעל השאר: מדובר כמובן ב"אשה חתול", שניסה להפוך את חברתו משכבר הימים של איש העטלף לגיבורה בפני עצמה, אך התגלה כמעין פנטזיה סאדו-מאזוכיסטית אחת גדולה ומשונה.

הסרט נכנס להיסטוריה כיוון שתצוגת המשחק של האלי ברי בתפקיד הראשי זיכתה אותה ב-2005 בפרס הראזי לשחקנית הגרועה ביותר שלוש שנים בלבד לאחר שקטפה את האוסקר. הכוכבת האפרו-אמריקאית לקחה זאת ברוח טובה ואף הגיעה לטקס המבזה, אבל "אשה חתול" פחות או יותר גמר לה את הקריירה, ושם מסמר נוסף בארון הקבורה של סרטי גיבורות-העל.

בדיוק כמו במקרה הנשי, כמעט כל ניסיון להעניק כוחות מיוחדים לשחור עור הסתכם בקטסטרופה כלכלית. נוסף ל"Steel", שבו כבר דנו, היה גם את "בלקנמן" של הבדחן הצעיר דיימון וויאנס מ-1994, וכן את "איש המטאור" בכיכובו של גרגורי היינס, שנעשה שנה קודם לכן בהרבה טוב לב וערבות קהילתית, אך במעט יכולת קולנועית. דוגמה לכך היתה החליפה הנלעגת והמלאכותית במיוחד שהגיבור עטה על עצמו.

כך התאדה לו ניסיון קולנועי נוסף להוכיח שגם השחורים יכולים, ואפילו שלוש שנים לאחר שאובמה הצליח סוף כל סוף לשכנע בזאת את העולם, עדיין לא ראינו ביטוי לזה במסך הגדול.

חוץ מנשים ושחורים, גם זאטוטים אף פעם לא הלכו טוב עם ז'אנר גיבורי-העל, בעיקר אם מדובר בסרטים שמבוססים על שחקנים בשר ודם.

וכך, "תיכון בהיי", כפי שמשתמע משמו, ניסה להציג נערים כגיבורי-על, אך אף שהתוצאה היתה מבריקה ומקסימה, הציבור התנכר לה. מנגד, "Superbabies: Baby Geniuses 2" ביקש דווקא להעניק כוחות מיוחדים לתינוקות, אך עשה זאת בצורה שכמעט דרשה התערבות של המועצה לשלום הילד.

מועצה זו ודאי היתה מוטרדת גם מ"Zoom" מ-2006, שבו טים אלן התיימר לגלם מדריך חביב באקדמיה להכשרת גיבורי-על, אך בסיכומו של דבר עשה דווקא רושם של פדופיל מסוכן, כולל סצינה שבה הוא מחבק זאטוטה הלבושה כארנבונת. מחזה האימים הזה ספג כמובן כישלון קופתי ואש ביקורתית, והוא היה רקוויאם עגום לקריירה הקולנועית של אלן ושל צ'בי צ'ייס, קומיקאי ותיק נוסף שכיכב בצדו.

ולסיכום, עוד קטגוריה בפני עצמה היא קומדיות סופר-הירוז כושלות. הקהל האמריקאי הרי זקוק כל כך לגיבורי העל שלו כדי לרכך את פחדיו המתבקשים מפני חורבן לאומי ועולמי, ולפיכך לוקח אותם ברצינות רבה. כתוצאה מכך, אלא אם הוא נעשה באנימציה, כל ניסיון לערבב בז'אנר קצת הומור או אירוניה נתקל בכתף קרה.

גם לתופעה זו יש שלל דוגמאות, ובהן "אנשי המסתורין" עם בן סטילר ו"הצרעה הירוקה" עם סת רוגן, אבל עובדתית קומדיית העל הכושלת ביותר היא "The Specials" מהשנה הראשונה של העשור הקודם, שהתכבדה בקונספט מתחכם אך בהכנסות עילאיות מעט פחות – 13 אלף דולר בלבד, פחות מעלות צמיג אחד של הבאטמוביל.

הבמאי קרייג מאזין לא התייאש ושמונה שנים לאחר מכן ניסה את כוחו ב"סופר-הירו", פארודיה על הז'אנר שדווקא היתה משעשעת למדי, אבל כמובן התרסקה בקופות. הקהל, כדרכו, ויתר על ההזדמנות להשתעשע והעדיף להיות מוטרד מהתסביכים האדיפליים של באטמן.