ריח החמצה גדול אופף את הפרידה של אסף אבידן מהלהקה הצמודה שלו, המוג'וז; אחרי אלבום מפתיע וניסיוני כמו "Through The Gale" והשתפשפות מרשימה בהופעות, הצדדים נפרדו לתקופה הקרובה והוציאו את אבידן לדרך חדשה, דווקא כשהלהקה הצליחה סוף סוף להגיע לרמת צליל עדכנית וראויה להרכב רוק במאה ה-21.
לכן אם היה משהו קשה בהופעה של אסף אבידן עם ההרכב החדש שלו, הוא הפרידה הכמעט מוחלטת מהדיסטורשן ואווירת המועדונים המעושנים שאפיינו את ימיו עם המוג'וז. במקום להקת בלוז-רוק אגרסיבית ישנה חבורה של נגני צמרת שהיא יותר מאזורי הבורגנות של הזאפה מאשר מהאנדרגראונד של הבארבי קרני פוסטל האלמותית בצ'לו, אסף רוט על כלי הקשה ואבישי כהן בחצוצרה כולם מלווים את אבידן שמנגן לרוב על גיטרה אקוסטית. ביחד הם עוטפים שירים חדשים וישנים של אבידן בהפקה מעץ אלון עתיק, עם ריח של סדרה על שנות ה-20 בארה"ב.
לפעמים זה נפלא, לפעמים זה מתיש, אבל הסאונד החדש של אבידן בעיקר מצריך זמן והסתגלות של יותר מהופעה אחת כדי לקבוע האם זה יצליח לו כפי שקרה עם המוג'וז. בחצי הראשון של ההופעה אבידן שב להסתמך ביתר שאת על אותו כישרון ווקאלי חד פעמי שאין מילה אחת לומר עליו יותר, הסתמכות שאולי עייפה אותו מעט. ואז, אבידן השתכר.
עוד תמונות מההופעה - בפייסבוק שלנו
אלכוהול משפיע על כל אדם אחרת, ומכיוון שרוב האמנים מלבד דיוויד בואי הם בני אדם, גם עליהם אלכוהול פועל בצורה לא אחידה; יש כאלו שזוכים להשראה מפוארת ואחרים הופכים לסחבות שגם המילים של "יונתן הקטן" יהיו להם מסובכות מדי. אבידן הוא אמן כריזמטי מאוד, בסדר גודל שלא רואים בישראל יותר מדי, אבל גם לאכול את הראש בין השירים הוא יודע (למי שזוכר את ההופעה שלו ושל המוג'וז בהיכל התרבות בתל אביב) ואלכוהול גורם לו לעשות זאת אפילו יותר.
וכך, נקלע אבידן לכמה דיאלוגים משעשעים מאוד בחלקם ומעיקים כמו אלבום רוק מתקדם באחרים, קוטע את הרצף המוזיקלי ובעיקר משבש את החן הבלתי נגמר של שלומי שבן, שעלה במחצית ההופעה ונשאר עד הסוף במחווה די יוצאת דופן באירוח של מופע כזה. שבן הוא דוגמה שאבידן צריך ללמוד ממנה איך גם צוחקים עם הקהל וגם גורמים לו להרטיב מדמעות תוך כדי סיפור עצוב כמו "כשהיית איתי (לא אהבת לרקוד)", אחד משני הרגעים הכי יפים בהופעה, לשני נשוב בקרוב.
אלכוהול הוא כמובן חלק מאתוס הרוקנרול וקשה לחשוב על אמן אהוב שלא אהב דרינק אחד או 19, אבל נראה שאבידן עבד קשה מדי על המופע החדש רק בשביל לפספס אותו עם כל שלוק מיותר של וויסקי. בסיום ההופעה הוא ניגש לפסנתר של שבן וניגן לידו, שזה כמו לנסות לשחק סטנגה עם מסי, ולאחר מכן גם הטריד את כלי ההקשה של אסף רוט. ברגע כזה מתחשק לשאול אותו אם כישרון השירה המדהים שלו, הנוכחות הבימתית וגם טכניקת הגיטרה שלו לא מעולות מספיק בשביל שיצטרך גם יציק לנגנים שלו.
מצד שני, קשה שלא לפרגן לאבידן על הלה וידה לוקה שהוא משדר כשהוא מופיע והסירוב שלו ללכת על שבלונות קבועות. הוא הרי היה יכול בקלות לאסוף נגני שלושה אקורדים ולהרכיב עוד להקת בלוז שממילא תישען עליו ועל כישרונו, ובחר ללכת כרגע בכיוון אחר. ספק למשל אם סוני-קולומביה, שהחתימה אותו ואת המוג'וז והסטייל שלהם, תתאהב בשירי הטום ווייטס החדשים של אבידן.
אבל אז הגיע "Small Change Girl", שיר מקסים של אבידן מתקופת המוג'וז שנשמע פתאום כמו השיר שנבנה בדיוק למידותיו של מועדון צוותא והוא תופס כל נקודה באוויר הפנוי. היה כל כך כיף לשמוע את המילים היפות של השיר הזה בהפקה עדינה ואלגנטית, כזו שמתאימה לחלל קטן שבו קצת יותר ממאה אנשים הבוהים במוזיקאי שיכור ומבקשים ממנו שישתה גם לחייהם.
הצביעו במצעד השנתי העברי של וואלה! ורשת ג'
אסף אבידן והמוג'וז בוואלה! music