למה איילה חסון עפה על עצמה? חמש הערות על הטלוויזיה של השבוע

איילה חסון היא עיתונאית חוקרת עשויה ללא חת, יש לה הקרדיטים שלה, ואף אחד לא יכול לקחת ממנה את ההילה וההישגים המכובדים. בשבוע שעבר חשפה חסון גילויים חדשים בדבר פרשת הרפז, והביאה לידיעת הציבור את 1,500 ה-SMSים ששלחה רונית אשכנזי לבועז הרפז ותיווכה בינו ובין בעלה הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

עד כאן, הכל נפלא, ומזל שיש נשים שכמותה. חסון כינסה סביבה פאנל נלהב במסגרת "יומן" של הערוץ הממלכתי, והחל שם מטס תעופה עצמית מבדר סביב הפרשה העסיסית – "הבאת לנו פרשה מפוצצת ממש" רייר ארי שביט, "הרשי לי לברך אותך על הישגך העיתונאי". גם הניצב בדימוס יעקב בורובסקי לא הסתיר את התפעלותו מוונדר וומן, וחסון ניסתה לשמור על פאסון.

גם בהמשך השבוע חגיגות החסוניאדה המשיכו, כאשר אורחיה ושותפיה השונים המשיכו לברך אותה על המקל בגלגלי האשכנזי ורוב המהדורות הצוות היה נראה כאילו הוא נמצא רק שנייה לפני ריקוד סוער על השולחן תוך שרבוב לשון וקריאות "נה נה נה נה נה". לא הכי אלגנטי, אבל מצחיק.

"ערים!", תוכניתם המשותפת של רן שריג ודנה ספקטור היא עניין של טעם – מי שרוצה להשתתף במסיבת הפיג'מות החושפנית הזו, יהנה; מי שזו לא כוס התה שלו, יבחר שלא לצפות. או אם הוא סלב או סל"ג – שיבחר שלא להגיע. נשמע הגיוני, לא?

לא כך עינת שרוף, שדוקא הגיעה להתארח ב"ערים!" אבל החליטה שהיא זו שתקבע את חוקי המשחק, באותו חן ועידון שבו היא מכריחה אנשים לשיר איתה. שרוף היתה עויינת, תוקפנית ולא משתפת פעולה, וקטעה בגסות כל שאלה אישית, באופן שהצליח לגרום לספקטור להתגונן ולהשתבלל ולשריג לסגת ולזגג מבט. מופע האימים הזה חזר על עצמו כמה וכמה פעמים, עד שהיה ממש לא נעים לצפות, והפעם לגמרי לא באשמת הספקטוריג שנראו כמו שני ילדים מבוהלים שמחכים שאמא תגיע ותציל אותם מידי האישה הרעה.

"ערים!" - דנה ספקטור ורן שריג מדברים רק על עצמם

בין התרעות פיגועים, גראדים וקסאמים, סכסוכים בין מדיניים ומחאת הדיור, המוח מחפש לו מקום לנוח קצת; את האסקפיזם הכי משובח, מעודן ולא צפוי סיפק דווקא ערוץ 1 בשידורי הגביע העולמי להתעמלות אמנותית קבוצתית. נכון שהצילום מחריד, והסאונד מזעזע, אבל מסתבר שנערות גמישות בבגדי גוף נוצצים שמשליכות חישוקים וסרטים באוויר, הן שומר המסך הכי כיפי שיכול אדם לבקש, והמקבילה האנושית לכדור ואליום.

אפשר להוסיף על כך את הפרשנות הנרגשת של נטשה אסמולוב, מאמנת מתעמלות אולימפיות, שמוחאת כפיים באולפן ופורצת בהערות ביניים בלתי נשלטות כמו "בראבו קטיה!" - ומדובר בדבר הכי מתוק שקרה בטלוויזיה בשבועות האחרונים.

ערוץ 1 מפשל בשידורי אליפות העולם באתלטיקה

השבוע התבשרנו על ערוץ ערבי ישראלי חדש, ומאז "המסעדה הגדולה" לא התרגשנו ככה. אם יש משהו שההיסטוריה הטלוויזיונית לימדה אותנו, זה שמה שלא רואים על המסך הקטן, כאילו לא קיים בכלל. את זה שאין כמעט דמויות ערביות בטלוויזיה הישראלית, אין צורך לספר לאף אחד, ומיעוט הייצוגים שכן יש, נתפסים על תקן היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל.

הערוץ, ששמו הזמני כרגע הוא "הלא טי וי", יעלה לאוויר אמנם רק ב-2012, אבל עד אז יהיה אפשר לדגום את העשייה הטלוויזיונית הערבית ישראלית בתוכנית לייף סטייל שתשודר במסגרת ערוץ החיים הטובים, בהנחיית מנחה ערבייה שתיבחר בשבועות הקרובים. שיתוף הפעולה היהודי ערבי שבא לידי ביטוי מאחורי הקלעים, יפנה בשלב הזה בעיקר לקהל הנשי חובב הלייף סטייל, אבל בהמשך הערוץ צפוי להתרחב לרצועות שידור נוספות. אם נמאס לכם מהכלום של דנה רון – אתם יודעים איפה לחפש את האלטרנטיבה הסובלנית.

"שקר לי" היא אחת מסדרות המומחים גאונים, בסגנון "האוס", "גוף ההוכחה", "מחשבות פליליות", שמשלבות ידע פופולרי מעורבב עם דרמה מלאת חשיבות ותאוריות מופרכות. ב"שקר לי", טים רות' המצוין הוא מומחה להבעות פנים שמתפקד כמכונת אמת אנושית, שלכאורה מצליח לקרוא כל אדם העומד מולו ולהכריע האם הוא דובר אמת או משקר.

למרות שברור שבין מעט הידע הממשי שחולקים איתנו התסריטאים ובין המציאות יש אוקיינוס של קשקשת, הסדרה המבדרת הזו גורמת לך להתבונן במצבים טריוויאליים לחלוטין ולהרגיש כאילו הוכשרת על ידי דר' קאל לייטמן בכבודו ובעצמו – "תראה תראה את דודו אהרון איך הוא נוגע באף כשהוא מדבר על אמא שלו, עאלק הזמין אותה לגמר של "חי בלה לה לנד" והיא היתה עסוקה"; "תראה את אטדגי, איך הוא שם יד על הפה – סימן מסגיר למי שרוצה לדבר אבל עוצר את עצמו".

בפעם הבאה שמישהו יעיר לכם שאתם מבזבזים את הזמן על הספה, אמרו בנונשלנטיות – "אני לא צופה בטלוויזיה, אני רוכש השכלה". רק תדאגו שלא לגרד את העין כשאתם עושים את זה.