נפלו בעריכה: משרד הקליטה מביך בפרסומות נגד ירידה מהארץ

ברגעי הצפייה הראשונים לא לגמרי ברור - זו פרסומת לסלולר? או אולי בכלל לחברת ביטוח? בנק? מודם מהיר? אבל אז מגיע הפאנץ' מבית היוצר של לשכת הפרסום הממשלתית– "הם תמיד יישארו ישראלים" - סכנת שקר כלשהו - "עזרו להם לחזור לארץ". אה, זה בעצם תשדיר נגד התבוללות, משל חזרנו לשטייטעל והקוזאקים בדרך. ומה יגרום לאותה נפולת של נמושות לוותר על חיי הנוחיות בחו"ל? רגשות אשם כמובן – הילד קורא לאבא Daddy, הבת בטוחה שזה כריסמס עכשיו והחבר הגוי חסר הרגישות לא יודע מה זה יום הזיכרון.

על זה שלשפה, מסורת ומורשת תרבותית יש חלק חשוב בחיינו אין עוררין. מה שנורא בקמפיין הלאומני הזה הוא לא הרצון לרומם את הישראליות, אלא הטון הפטרוני והמתנשא שנבחר לשם כך. "עיזרו להם", מפציר בנו הקריין. כאילו אותם ישראלים שבחרו לחיות בחו"ל הינם פעוטות רפי שכל שאינם מסוגלים להפעיל שיקול דעת ראוי. כאילו ישנם רק שני מבוגרים אחראים – אנחנו הצופים בבית והממשלה – אשר גורל אותם חסרי אונים נמצא בידיהם, והם, ורק הם, רואים את המציאות נכוחה ויודעים מה טוב בשביל אלה שרק מחוסר ברירה חיים להם מחוץ למזרח התיכון.

שאנחנו נעזור? תעזרו להם אתם, אל תגלגלו אלינו את האחריות; למה שהממשלה לא תדאג למערכות החינוך, הבריאות והרווחה הקורסות, או לחלופין תיערך למדינה הפלסטינית ותשלים כבר עם ארדואן, כדי שאולי אנשים באמת ובתמים ירצו לחיות פה. במקום זאת מנסה הממשלה לטפל באיום הדמוגרפי באמצעות מתן אתנן לעולים החדשים ושידור תעמולה פטריוטית בפריים טיים של הערוצים המסחריים.

כך נראות הפרסומות המיותרות של משרד הקליטה

הרשות למלחמה בסמים מציגה: כך לא תהפכי לאיימי וויינהאוס

הקולנוע האירופי תמיד נהנה מאהדה בישראל, ובשבועות האחרונים הדבר מורגש במיוחד: כך, למשל, "פינה" הגרמני ממלא עד אפס מקום את האולמות של לב, ו"המפתח של שרה" הצרפתי מייצר תורים ארוכים בסינמטק. המחשבה תמיד היתה שעם הזמן, האמריקניזציה של התרבות הישראלית רק תלך ותתגבר, אבל לפחות בשוק הקולנועי, אירופה לא מאבדת את החלק שלה בעוגה אלא רק מגדילה אותו.

בהתאם לכך, בשבועיים האחרונים הגיעו לכאן שני סרטים אירופאיים נוספים – "יש לנו אפיפיור" של נני מורטי האיטלקי ו"אמאדור" של פרננדו לאון דה ארנואה הספרדי, שניים שכמעט כל יצירה שלהם זוכה להפצה ישראלית. מעבר לאיכות של עבודותיהם, הסיבה לכך שהסרטים של השניים מקבלים כאן תהודה היא היכולת שלהם ליצור מסרים עם אמירה אוניברסלית, או לכל הפחות כזו שתדבר גם לליבו של הקהל הישראלי.

הדבר בולט ביתר שאת בשני סרטיהם העכשוויים. כך, למשל, "יש לנו אפיפיור" עוסק בממסד הקתולי באיטליה, אבל בקלות אפשר היה ליצור לו עיבוד מחודש תוצרת הארץ, שבו הגיבורים הם רבנים. "אמאדור", מצדו, עוסק במצוקה החברתית בספרד ובמה שאזרחי המדינה עושים כדי לגמור את החודש, וכידוע גם זה נושא שרלוונטי כאן עד מאוד.וכך, מעבר לערך הקולנועי שלהם, "יש לנו אפיפיור" ו"אמאדור" מוכיחים פעם נוספת כי אף שבזירה הפוליטית נראה כי קיים ניכור עצום ומתעצם בין ישראל ואירופה, הרי שאנחנו הרבה יותר קרובים ליבשת הקלאסית ממה שאפשר היה לחשוב.

"פינה" - מחווה של במאי מעריץ שמפספס

לפעמים התחושה היא שאין כוח ליאפים עם ג'יפים. עוד פעם הצמד הירושלמי האטום והמעורפל, עוד פעם הטקסטים החתומים, עוד פעם הקו המוזיקלי המסתבך עם עצמו, עוד פעם הדיסק נגמר ולא ברור מתי בכלל התחלפו כאן השירים.

"קיץ של עור נמר", החדש של דניאל קיצ'לס ונועם יעיש - השניים מאחורי יאפים עם ג'יפים - לא שונה בהרבה משני האלבומים הקודמים, כך שמי שאין לו כוח - עדיף שיפסיק לקרוא עכשיו. אין שורות תחתונות, אין הוקים ממכרים, אין פזמונים סוחפים.

היופי של יאפים עם ג'יפים מגיע בדיוק מהמקום בו נדמה שאין יותר כוח. אין יותר כוח להרכבים בינוניים שממילא תשכח בעוד דקה, אין יותר כוח לשירים ישראליים שמנסים להישמע כמו ____ (השלם כאן את הרכב האינדי האהוב עליך), אין כוח לאלה שיש להם כוח. "שק לי בשקר", "שבט הלוחמים", "קיץ של עור נמר" - כולם שירים שלא תמיד אומרים משהו, אבל תשרפו את האוזניים שלכם לפני שתוותרו על המוזיקה המצוינת הזו.

יאפים עם ג'יפים שרים את "בין הדבשות"