שניים מן הסרטים החמים בזירת הפסטיבלים העולמיים בשנה האחרונה נוצרו במדינות מוסלמיות. הראשון שבהם הוא" A Separation" האיראני של אסגאר פרהודי, שקטף חמישה פרסים בפסטיבל ברלין ובהם דוב הזהב לסרט הטוב ביותר. השני והמהולל לא פחות הוא "Where Do We Go Now" של נדין לבאקי הלבנונית, שזכה לשבחים בפסטיבל קאן וקטף זה עתה את פרס חביב הקהל בפסטיבל טורונטו, עיטור שבו זכו בשנים האחרונות זוכי האוסקר "נאום המלך" ו"נער החידות ממומביי".
בעקבות הזכיות הללו, הפכו שתי היצירות הנ"ל למועמדות מובילות בתחרות על האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. כמו כן, הן נהיו לסחורה לוהטת בשוק הבינלאומי, ומנהלי רכש ברחבי תבל מיהרו לקנות את זכויות ההפצה הקולנועיות. רק במדינה אחת לא נוכל לראות את השתיים על מסך גדול או בערוץ טלוויזיה ישראל.
הסיבה לכך, כפי שמעידה דנה מורג, מנהלת הרכש הקולנועי של yes, פוליטית: היוצרים הודיעו לחברות ההפצה הבינלאומיות שלהם כי הם לא רוצים למכור את הסרט לישראל. אותן חברות היו כמובן שמחות עד מאוד לבצע עסקת מכירה שכזו, שהרי האינטרס שלהן הוא להפיץ את הסרט בכמה שיותר שווקים וכך להרוויח גם כמה שיותר כסף, אבל מול הנסיבות המדיניות הללו הן לא יכולות לעשות דבר.
שיחה עם נציגי ממנטו, החברה הצרפתית האחראית להפצת הסרט בעולם, מאשרת כי אכן אין טעם לחפש אותו בקרוב בתוכנייה של הסינמטק או ב-yes 3. שלא לייחוס, הם אומרים כי המניע לכך אינו דווקא חוסר רצון, כי אם חוסר יכולת. "זה לא בהכרח שפרהודי לא היה רוצה שיראו את הסרט בישראל, הוא פשוט לא יכול להרשות את זה לעצמו", אמרו הנציגים לוואלה! תרבות. "הרי עד עכשיו, הממשלה האירנית לא עשתה לו בעיות, וגם לא הקשתה עליו עם הסרט הזה. אם הוא ימכור את הסרט לישראל, אז לאור כל מה שקורה בין המדינות, הרשויות באירן יתחילו לעשות לו בעיות ואי אפשר לדעת איך זה ייגמר", אמרו בממנטו.
צריך בכלל לרכוש סרטים אירניים ולבנוניים בישראל? דברו על זה בפייסבוק
ראינו את "Where Do We Go Now" בקאן ולא התלהבנו
שיחה עם לבאקי ועם נציגיה בצרפת הניבה תגובה דומה "למרבה הצער, לא נמכור את הסרט להפצה בישראל", הם אומרים. "לאור המצב, זה בלתי אפשרי, ומעבר לכך אין צורך להוסיף וגם אין מה לומר", אמרו. במקרה של לבאקי, אגב, מדובר במגמה: גם את סרטה הקודם והמדובר, "Caramel", היא חסמה בפני הפצה ישראלית, וכך יצא שפעם אחר פעם נמנעה מאיתנו ההזדמנות לראות יצירה קולנועית לבנונית במסכים המקומיים.
אפשר להאשים את ישראל בהרבה דברים, אבל לא במצב הזה: גם מצד המפיצים וגם מצד הקהל, תמיד היתה כאן נכונות להציג סרטים מכל מדינה, גם כזו שאנו במצב מלחמה איתה. כדוגמה לכך, רק בשנה שעברה התענגנו כאן על הסרט האירני "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים".
איך קרה שהסרט הזה, בדומה ליצירות אירניות רבות לפניו, דווקא כן נמכר לישראל? כפי שמסבירה מורג, הדבר התאפשר משתי סיבות: קודם כל, לא היתה בו מעורבות ממשלתית אירנית. נוסף לכך, הבמאי שלו, באחמן גובאדי, לא הציב התנגדות. שני התנאים הללו גם היו תקפים לגבי היצירות של עבאס קאוריסטמי, שרובן הוצגו כאן מסחרית ואף בהצלחה רבה, אך הם לא מתקיימים במקרים של " A Separation " ושל "Where Do We Go Now".
אם כך, מי שיחפוץ לצפות בשני הלהיטים המוסלמיים הללו, ייאלץ לנסוע מעבר לים כדי לעשות זאת, או שפשוט יחכה ליציאתם בדי.וי.די. אבל עד אז, יכול להיות שבכל זאת היוצרים שלהם ייאלצו להתחכך בתעשיית הקולנוע הישראלית.
כמו תמיד במזרח התיכון, אם זה יקרה, זה יהיה בתיווך אמריקאי: אחרי הכל, נוסף לשניים האלה יש גם עוד פייבוריט גדול לאוסקר הזר "הערת שוליים" הישראלי. וכך, בהחלט ייתכן כי בפברואר הקרוב ימצאו עצמם פרהודי ולבאקי חולקים לימוזניה הוליוודית עם יוסף סידר.
הניסיון מזירת הספורט מלמד כי אירן, לכל הפחות, נוטה לפרוש מן התחרות ברגע שיש מולה מתמודד ישראלי כך, למשל, קרה באליפות העולם האחרונה בשחייה. אבל צריך לזכור שאז למתמודד הפרסי לא היה סיכוי של ממש לזכות, כך שהוויתור המתריס היה קל בהרבה. במקרה זה, פרישה מהאוסקר באמת תהיה החמצה מבחינת האירנים. מצד אחר, אולי הם יעדיפו לוותר מראש על התענוג כדי לחסוך לעצמם את האופציה לספוג השפלה מידי קולנוען ישראלי?
לפי נספחות התרבות של השגרירות האירנית בגרמניה, שהיתה המדינה הראשונה שנתנה הכרה אמנותית ל-"A Separation", כרגע לא ידוע על כוונה אפשרית להסיר את המועמדות הלאומית מן האוסקר בשום מקרה. הנציגות האירנית, שוואלה! תרבות יצרה איתה קשר, מסרה כי צעד שכזה יהיה "מצער ביותר". היא גם הביעה תקווה שהדרמה בכל זאת תוקרן בישראל, שכן לדבריהם מדובר ב"סרט טוב שחבל לא לראות אותו".
ומה באשר ללבנונים? האם הם נכונים לצאת למלחמה נוספת נגד ישראל, והפעם בזירה ההוליוודית? נציגו של משרד התרבות הלבנוני מסר כי "אם הסרט יהיה מועמד לאוסקר, בטוח שנלך לשם, והשאלה אם גם ישראל תהיה בתחרות או לא כלל לא רלוונטית".
בתעשייה הישראלית, לעומת זאת, ממשיכים להיערך כרגיל, כפי שמסביר קונסול ישראל בלוס אנג'לס, דיוויד סגל: "בתור הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ישראל היא הראשונה לעודד יצירה, בעיקר ממדינות בהן צנזורה כבדה מהווה לצערנו, חלק בלתי נפרד מעולמם של היוצרים", הוא אומר. "אנחנו נברך על מועמדותם של סרטים ממדינות שונות לרבות מדינות מהמזרח התיכון, ונעשה ככל שביכולתנו על מנת לתמוך ולקדם את המועמד הישראלי ברגע שזה ייבחר".
המסקנה? מלבד היוקרה וכמובן הסיכוי לאוסקר היסטורי, לבמאי הישראלי שיגשים את החלום ויגיע לטקס היוקרתי יחכו, לכל הפחות, פגישות מסקרנות למדי.