"שינה" של הרוקי מורקמי לא שווה איבוד שינה עליו

"שינה" של הרוקי מורקמי אולי קצר ונגיש לקורא, אבל למי שהצליח לייצר פנינים כמו "יער נורבגי" קשה לסלוח על גרסה קצרה ומדוללת של היצירה שלו

דוד רוזנטל
27/09/2011

אפשר להתווכח אילו מספריו של הרוקי מורקמי מוצלחים יותר ואילו פחות, אבל כמו כל יוצר גדול, גם הוא יצק בתוכם מכנה משותף: הם תמיד נותנים את ההרגשה שמשהו לא בסדר. כל ספר של מורקמי הוא כמו הליכה לילית בשכונה זרה, שבה יכול בכל רגע לקפוץ שודד דרכים מסמטה חשוכה ולהצמיד לך סכין לגרון. אתה יודע שזה יקרה, אתה רק לא בטוח מתי; וגם אם לבסוף זה לא קרה, אתה שקוע שעות ארוכות במחשבה של מה היה קורה אילו.

זוהי גם התחושה שמורקמי מנסה ליצור ב"שינה", אחד מסיפוריו המוקדמים יותר שנכתב ב-1990, שנכלל בקובץ "הפיל הנעלם" ותורגם לאחרונה לעברית בפעם השנייה. עקרת בית יפנית, ששבעה מהשגרה של מחזוריות החיים ומבעלה רופא השיניים, מאבדת את הצורך לישון. במקום זאת, היא מתחילה להתמסר לשוקולד ול"אנה קרנינה" של טולסטוי, ספר שאותו קראה רק בילדותה ושתמיד רצתה לקרוא שוב. רק אז היא מגלה מה הפסידה במהלך חייה השבלוניים במחיצת בעלה.

טוב לדעת (מקודם)

הסוד נחשף: כיצד בי-קיור לייזר מפחית את הכאב?

מוגש מטעם בי קיור לייזר
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לא משאיר טעם טוב בפה. כריכת הספר(צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

מורקמי הוא אמן הסוריאליזם, מה שבא לידי ביטוי היטב גם בספר זה, שבו התהליך הקבוע שעוברים גיבוריו הכלואים בין חושך לאור מתואר באופן מינימליסטי ביותר. מהרגע הראשון נוצרת התחושה, גם בזכות האיורים הנפלאים והפולשניים של קאת מנשיק, שהפאזל בנפש הגיבורה רחוק מלהיות שלם. חוסר הנינוחות בולט, מורגש ובעיקר מבלבל.

המשפט הראשון בספר הוא "כבר שבעה עשר ימים רצופים אני לא ישנה. וזה לא אינסומניה. אני יודעת מה זה אינסומניה". אם מחסור בשינה מתקשר אוטומטית לעייפות, לכאב ולדאגות, היא מנטרלת מיד את הדאגה לכל אלה. ובכל זאת, למרות השגרה החדשה שיצרה משהו כן מטריד אותה, ובעקבות זאת גם אותנו. הקו הדו משמעי הזה, של "הכל בסדר אבל לא בסדר" מתעתע באופן עקבי ונשמר לכל אורך הסיפור.

עם זאת, אף על פי שמורקמי תמיד הצטיין ביצירת אווירה קודרת וחודרנית ואינו פוסח על כך גם ב"שינה", קשה לומר שהפעם הוא משאיר טעם טוב מדי. הסיום של הנובלה פתוח, כמו ברבות מיצירותיו האחרות, אבל בניגוד לחלקן לפחות, כאן יש כמיהה לכך שהסיפור יסתיים אחרת. הריחוף של הגיבורה על הקו שבין מציאות לסוריאליזם מעניק את התחושה של שיטוט חסר כיוון בחלום, אולם היקיצה (שלנו, לא של הגיבורה, היא תמיד ערה, כזכור) לא מייצרת איזשהו רצון לחקור ולהתעמק. זה לא הסיוט הקלאסי שירדוף אתכם ימים רבים לאחר שחוויתם אותו, זו בסך הכל עלילה לא מזיקה שנעלמת מיד לאחר שהשעון המעורר מצלצל. למרות האיורים המצוינים ולמרות המוטיבים המורקמיים המוכרים, הספר הזה הוא לא החוויה האולטימטיבית.

זה עדיין מורקמי, ומכאן נגזר שיש גם דברים טובים בספר, תיאורים שהם בבחינת נכס לשוני וספרותי, כמו "מאז שוויתרתי על שינה גיליתי כמה פשוטה היא המציאות, כמה קל לתפעל אותה. בסך הכל מציאות", או "כשהכול מסביב חשוך, אין מה לעשות אלא להמתין עד שהעיניים יתרגלו לאפלה". אלא שלא בשביל הפנינים המעטות הללו התכנסנו כאן.

אפשר היה להיות סלחן ונדיב יותר כלפי "שינה" לו היתה זו אחת מסקיצות הבכורה של מורקמי, אולם הסיפור נכתב בהפרש של שנים לאחר פריצת הדרך עם "מרדף הכבשה", המשכו "לרקוד לרקוד לרקוד" ו"יער נורבגי". זו הסיבה שבגינה קצת קשה במקרה הזה לעשות לו הנחות.

בסך הכל, ב"שינה" נראה שהוא ניסה לעשות משהו אחר, דומה אבל קצת שונה והרבה יותר קצר, מינימליסטי במקום רב פרטים. מה שיצא לו הוא לא יותר מטעימה תפלה ולא מענגת. לפיכך, מי שלא זכה עדיין לערוך היכרות עם מורקמי ומחפש את דרך הקיצור אל אחד מגדולי היוצרים של תקופתנו אולי יפיק מהספרון הזה איזושהי תועלת. לכל השאר מומלץ לעשות דבר אחד: לא לאבד על זה שינה.

שינה / הרוקי מורקמי, בתרגום רינה וגדעון ברוך, הוצאת זמורה ביתן, 69 עמודים

וואלה! תרבות רוקדת עם מורקמי - מיוחד

הרוקי מורקמי נואם בירושלים - צפו

  • הרוקי מורקמי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully