פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נפלו בעריכה: מי אתם שתזלזלו בשלמה ארצי?

      אל תזלזלו בטור החדש של שלמה ארצי, שימו לב ל"הדרך חזרה" וכנסו שוב לגיהנום של גבריאל בלחסן. דברים שאסור לפספס

      זה שלמה ארצי, מי אתם לעזאזל?/ רחלי רוטנר

      שלמה ארצי בהפגנת הענק במחאה על מצוקת הדיור ויוקר המחיה בתל אביב, אוגוסט 2011 (מערכת וואלה! NEWS , דרור עינב)
      יש לו דרכים משונות, ברור. שלמה ארצי (צילום: דרור עינב)

      אם יש דבר יותר ישראלי מלשמוע שלמה ארצי, זה לשנוא את שלמה ארצי. הכול כבר בחבילה הזאת, קומפלט עם בדיחות על חתולים. עכשיו נחשול הבוז שוב עולה, בעקבות הטור החדש של ארצי ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות: שוב הוא יקשקש שרעפים חלולים על אהבה, מדינה ואיש עם מקל או מכחול או גיטרה כחולה שעושה משהו פיוטי. לך הביתה, נודניק.

      אבל אי אפשר לפטור את ארצי בתור עוד סמל חלול של ישראליות, ולשכוח את היופי שהשירים הטובים שלו תרמו לתרבות שלנו. אין הרבה כותבים ישראלים שנתנו לכאבים שלנו כל כך הרבה מילים, ובכזו נדיבות. נרצה או לא, השפה שלנו כבר ספוגה בהן. ההופעה ההיא של ארצי בהפגנת המחאה גם הוכיחה סופית: יש לו דרכים משונות, אבל אנחנו אוהבים אותו.

      שלמה ארצי במחאה החברתית: אירוע היסטורי

      עוד דברים שצריך לדבר עליהם? ספרו לנו בפייסבוק

      "הדרך חזרה"/ אבנר שביט

      מתוך הסרט הדרך חזרה (imdb)
      קחו את אבא או סבא. "הדרך חזרה" (צילום: יח"צ)

      את הקולנוען האוסטרלי פיטר וויר אפשר להגדיר כמעין תאום מהוגן של טרנס מאליק: בדיוק כמוהו, הוא מתכנן את סרטיו בקפידה ועושה אותם פעם בכמה שנים טובות, וגם אצלו המחשבה המוקפדת והמאומצת הזו מורגשת בכל שנייה ושנייה של יצירותיו. ההבדל הוא שבניגוד לבמאי האמריקאי, שכמעט וגולש למחוזות האוונגרד, הרי שוויר דווקא אוהב להחזיר את הקולנוע לעידן הקלאסי שלו.

      לדוגמה, עבודתו הקודמת, "אדון ומפקד" (שכמובן נעשתה כבר די מזמן), היתה מחווה מענגת לסרטי ההרפתקאות הימיות של פעם. "הדרך חזרה", סרטו הטרי, כבר מעלה באוב את האפוסים של דיוויד לין, למשל "לורנס איש ערב" ו"ד"ר ז'יוואגו".

      בהתאם לזאת, וויר מציג כאן את סיפורם (המופרך, ככל הנראה) של כמה אסירים הבורחים מן הגולאגים בסיביר ועוברים מסע מפרך בדרך אל החופש. וכך, שוב ושוב אנו רואים אותם מהלכים במרחבים העצומים, נאבקים באיתני מזג אוויר כלשהם, צדים איזושהי חיה אקזוטית כדי שיהיה להם מה לאכול, ומאבדים עוד אחד מחבריהם.

      ההתרחשויות, אם כך, די חוזרות על עצמן ומלכתחילה לא מספקות שום הפתעה או חידוש. אבל הדרך שבה מציג אותן וויר כה מהוקצעת, מרשימה ועתירת קלאסה, ש"הדרך חזרה" פשוט סוחף אותנו לתוכו, ממש כאילו נעצרנו בערב החג מול סרט קלאסי טוב שמשודר בטלוויזיה. כתוצאה מכך, זהו גם הבילוי הקולנועי המושלם ללכת אליו עם אבא או עם סבא.

      איפה ומתי רואים את "הדרך חזרה"?

      הגיהנום של גבריאל בלחסן עדיין בוער/ עינב שיף

      גבריאל בלחסן, מתוך הסרט "גם כשעיני פקוחות" של אופיר טריינין (יח"צ , רואי רוט)
      האם הסבל אי פעם ייגמר? בלחסן (צילום: רואי רוט)

      המשפט הכי יפה שגבריאל בלחסן כתב בקריירה שלו הוא "כוס אוחתו כל המילים האלו". המשפט הזה היה ב"עץ אגוז", השיר הכי טוב באלבום המופת שלו "בשדות", ומאז נדמה שמלבד המילים של גבריאל בלחסן, אכן למילים אין משמעות יותר. כי כמו במשל על השיכר ההונגרי או לחילופין הסיפור של המטריקס - מרגע שנחשפת לחיים דרך הפריזמה של בלחסן, הפריזמה האוהבת, השונאת והסובלת באופן כה טוטאלי, אי אפשר לחזור אחורה לחיים כמו שהם. אי אפשר לשמוע את אותם שירי אהבה פשוטים ולחשוב שמישהו באמת חי ככה.

      באלבומו החדש, "גם כשעיני פקוחות", שהוא חלקו השני בעצם של האלבום "עתיד" שהוציא לפני שנתיים, בלחסן לא משתנה: הכאב עדיין רותח, הכנות עדיין שורפת. הוא שואג ולוחש ונדמה שרכבת ההרים הזו לא תסתיים אף פעם. אתה רוצה לחבק אותו ולומר שיהיה בסדר, ובסתר מבין שהוא צודק וייתכן שלא יהיה בסדר אף פעם. מי שראה אותו בסרט המדהים הנושא את שם האלבום, הסרט התיעודי-מוזיקלי הטוב ביותר שנעשה בישראל עד היום, מבין שכדי שאנשים כמונו ילמדו את השיער הבלתי נשכח של בלחסן, יש מי שעובר גיהנום מדיסטורשן. בעצם, כוס אחותו כל המילים האלו. פשוט תקשיבו לו.

      גבריאל בלחסן באלבום הקודם, "עתיד": אל תחמיצו