עד המונולוג האחרון שלו בסרט "אחריי" אודות חטיבת הצנחנים ב-2011, לא ברור לאן נעלם עפר שלח. שלח עצמו כמובן נוכח בסרט בקריינות הכריזמטית והמפורסמת שלו, ההומור המאובחן, הטקסטים הקולחים והאבחנות שעשו להם כנפיים בין ערוץ 10 לערוץ הספורט. זה שלח הביקורתי והחשדן שנעלם אי שם בין המכנסיים מחוץ לחולצה לנעליים האדומות; שלח שכבר למעלה מ-20 שנה מבקר באדיקות את מערכת הביטחון; שלח שהיה מהראשונים לאבחן את השבר בין החברה האזרחית שישראל התיימרה להיות לבין האתוס הצבאי ההרסני שכפי שהראה בסרטו עדיין מפעם בה; שלח שכתב באופן מבריק ומלא תשוקה במעריב על הבזבזנות האדירה של מערכת הביטחון, על אובדן המנהיגות שלה בזמן שבין האינתיפאדה השנייה להתנתקות בספר "בומרנג" עם רביב דרוקר וכמובן על אזור הדמדומים המאיים של מלחמת לבנון השנייה בספר שחיבר עם יואב לימור.
כל השלחים האלו נעלמו ב"אחריי", סרט תעמולה בוטה שאלמלא פדחתו הבוהקת והטון הכה מוכר של שלח, קשה היה להאמין שלא רוני דניאל יצר אותו: צילומי הפאתוס מיום הטירונות דרך המסעות על הקוצים והראיונות השחוקים והדוחים עם הקצינים שמבטיחים שעכשיו הכל בסדר וכולם דואגים לכולם וגם במלחמה הבאה ננצח. כששלח כן רוצה לשאול איזו שאלה הוא מבקש תשובות מהפמליה שלו בסרט: אל"מ במילואים, אלוף בשירות פעיל (גדי שמני, ששלח ידע גם לבקר בהיותו המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אולמרט) ואת חבר כנסת איתן כבל, ששירות המילואים בצנחנים שלו הפך מפרט טריוויה חביב לסוג של קרדיט חובה. אכן, צוות חשיבה מסעיר ומגוון.
המנטרה עליה שלח חוזר במשך כל הסרט היא "אצלנו היה קשה יותר, אתכם יותר מפנקים אבל אתם צודקים". זו מנטרה לגיטימית לבדיקה, אבל הטון של שלח מוציא את החשק לכל מי שלא אכל אבק ב-77' ונשאר 95 שבתות רצוף עם 2 קילו פטריות ברגליים.
אבל חמור מכך, שלח משתמש במסקנה הזו כאילו כדי להצדיק את ההתעלמות המוחלטת שלו מאותן שאלות מהותיות ביחס לשירות קרבי בפרט והשירות בצה"ל בכלל. המונולוגים הקלישאתיים של הטירונים הצעירים ("עכשיו תורי להגן על המדינה", "אני לא חושב על מוות", "היה ברור לי שאלך לצנחנים") הם לא תחליף לסקרנות הטבעית שמאפיינת קריירה כה ארוכה של שלח, שנתן את גופו ממש בשביל צה"ל כדי שיוכל לשאול את השאלות הקשות האלו.
למשל, על אף היותה של הצנחנים יחידה התנדבותית, מדוע שלח לא מזכיר ולו במיל שאלות שעלו בספרו "המגש והכסף", שקרא בסופו של דבר לבטל את שירות החובה? מדוע הוא לא שואל את הטירונים על הפחד מפיקוד מהוסס ובעייתי כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה? למה עוד צילומי השבעה בכותל, יום הורים עם החייל האתיופי שסוף סוף מרגיש שקיבל הזדמנות ועד סחטנות רגשית מהז'אנר השחוק והלעוס?
ואז, לאחר שצנח מחדש, עפר שלח סוף סוף מגלה את התשובה: "השירות הצבאי היה הפעם האחרונה שהרגשתי חלק ממשהו שהוא גדול ממני", הוא מסביר לחבריו למסטינג. הוא מצטט את יהונתן גפן שאמר "שונא את המדינה, אוהב את הפלוגה" ומודה שהוא שונא את המשפט הזה, אבל בסוף מסכים עם צדקתו. אבל מה ששלח הראה ב"אחריי" הוא לא שנאה - וטוב שכך אבל גם לא ביקורת ולא תמיהה. אחרי כל השנים האלו, עופר שלח פשוט בחר לאהוב את הפלוגה ולחבור אליה מחדש.
חיים יבין ניגש לצה"ל מנקודת מבט אחרת לגמרי
תזכורת: כשרוני דניאל הגיע לבה"ד 1
עפר שלח על הצנחנים: דברו על זה בפייסבוק