הילד בבריכה מהעטיפה של "Nevermind" לא השתין במים, אבל הוא כן משתין על "מבחן הזמן", אותו ביטוי בן שתי מילים שצריך להכניס בין גרשיים, כדי להבין עד כמה הוא מסוגל להיות אנומליה במקרה של נירוונה. כי "Nevermind" הוא לא אוטו שעושים לו טסט, והזמן שהוא כלא בתוכו הוא לא משהו שאפשר למדוד במונחים של הישרדות או כליה. זה לא בא לומר ש-"Nevermind" הוא "האלבום הגדול בהיסטוריה", עוד ביטוי שהגרשיים יפים לו הוא רחוק מכך. יש אנשים, כמו החתום מעלה, שהוא אפילו לא נכנס לטופ-10 שלהם; יש כאלה, שבשקט בשקט מעדיפים את "In Utero", אלבום הזין בעין האמיתי של נירוונה לעולם המודרני, שרצה אותם חלק מהמכונה וקיבל מהם ברכיה לכליות.
אם כן, במידה ואכן לא ניתן למדוד את "Nevermind" במבחן הזמן, מה בעצם הטעם בכתיבה על ההוצאה המחודשת שלו, במלאת 20 שנה לאלבום? מה בכלל הטעם בהוצאה שכזו במארז סופר סופר מפואר, עם תמונת העטיפה בגודל טבעי כמעט, חוברת מפוארת, שישה דיסקים ואפילו פוסטר, למי שפספס את ימי מעריב לנוער. בנוסף, לפני חמש שנים בערך יצא "With The Lights Out", אוסף קטעים נדירים של נירוונה מכל הזמנים שהיה אירוע כל כך חגיגי, שלקח מחזור שלם של אלבומים חדשים ומעולים כדי להוציא אותו מהראש של אנשים. אז אם אין מבחן זמן ויש כבר אוסף קטעים נדירים כה מרהיב, מה אנחנו חוגגים כאן?
ואז, פתאום, אתה שוב בחדר, מדמיין שאתה טיפוס שמדליק נרות כי הוא גילה את אלוהים ורוצה לשאול אותו למה הכל חייב ללכת כל כך קשה. למה במקום לצחוק על הזמן שעבר מאז "Nevermind", שדיבר בדיוק באותה שפה שונאת ואוהבת חיים שהעולם המערבי-חילוני חי בה, אתה חי אותו שוב ושוב, ולמה בדיוק בזמן הזה יוצא המארז של "Nevermind" ואתה לא מסוגל להתנתק ממנו. מנסה למצוא את הניואנסים בגרסת המיקסים של אולפני Devonshire, חוכך במילים של "Drain You", מתעלף מהביצועים המוקדמים שנשמעים כל כך עגולים ויפים, חולם שאתה בהופעה בתיאטרון פראמונט. מבקש סליחה מאלוהים שאתה שומע את זה ביום כיפור, כי זה הדבר היחיד שמרגיע את כאב הראש. קורא את החוברת היפהפייה של האלבום במיטה, ליד הרמקולים. חולם שאתה פוגש את קורט קוביין ואומר לו שהוא צדק, אבל מתעורר ולא זוכר במה הוא צדק.
כי "Nevermind" ב-2011 זה יום כיפור קטן כזה, שבו העולם נעצר לאיקס זמן שאתה מקדיש לשירים שלו. מצד אחד אתה חי אותו באופן מרוכז ותמציתי כל כך, אבל מצד שני הוא מקיף את כל מה שקורה מסביבך באותם רגעים: הימים בעבודה, הלילות בעבודה, הלפנות בוקר בעבודה, סופי השבוע במחשבות על העבודה, הזמן שלא חוזר, ההיסטוריה שכן. כל כך הרבה שעות נירוונה יש במארז החדש הזה, שאתה חושב לעצמך שאם רק תוכל, לעולם לא תצא מהבית יותר, תצפה בלופ בדי.וי.די של ההופעה ותזרוק את עצמך על הקיר כמו שקוביין משליך את עצמו על השירים. ואז אתה יוצא מהבית כדי לגלות שבכל יום אתה מפסיד עוד קצת במשחק שקוביין ויתר עליו.
"Come As You Are" במיקסים המוקדמים:
אין שקר יותר גדול מאותה "רוח נעורים" שלכאורה הוצמדה למוזיקה של "Nevermind". מדובר באחת היצירות המופקות בהיסטוריה של הפופ, רגש טהור שזוקק בגאונות על ידי בוץ' ויג למארז קליט באגרסיביות קטלנית. האזנה מחודשת לו, אחרי שנים של ניסיונות הערמה והעתקה מגלה עד כמה מלאכת המחשבת כאן היתה מבריקה: הקולות המוכפלים, שכבות הגיטרות, העבודה המיוחדת על ריכוך השירה של קוביין למשהו שיזכיר יותר את קולו כשהוא מדבר מאשר זה הזועק כשהוא שר, הבס כמובן, התופים כמובן וכמובן. ההפקה של "Nevermind" משומנת לא פחות מקמפיין למכירת קולה. היא גורמת לכמה מההפקות של פינק פלויד, למשל, להישמע כמו משהו של הלייבל פית/קית.
לכן, באופן אירוני, דווקא מוצר קפיטליסטי טהור כמו "מארז 20 שנה", שבבסיסו עוד קצת כסף לקורטני לאב המחופפת, מחזיר לשירים האלו את המרדנות שאבדה בהם ב-20 שנות ניתוח אובססיבי של כל תו מתוכו. אם יש בשירי "Nevermind" את אותה רוח נעורים מדוברת, היא נמצאת בגרסת ההופעה של "Aneurysm" או בגרסת הסטודיו הממולמלת של "Smells Like Teen Spirit".
נירוונה בהופעה בתיאטרון פראמונט עם "Aneurysm":
ב-2004, במלאת עשור למותו של קורט קוביין, פרסם העיתונאי עמית שהם במוסף הארץ (ופורסם גם בוואלה! תרבות. כותרת הכתבה הנוכחית היא הומאז' לכתבה ההיא) טור אלמותי לזכרו של סולן נירוונה. בחלק הכי חשוב של המאמר, כתב שהם כך:
"נוורמיינד היה דין וחשבון נצחי בנושא הנעורים כי הוא נהם את כל הרגשות הסותרים שנובעים מהדחף להגיד משהו ומהתסכול שלא תובן, והוא נשאר איתך גם אחרי שהתבגרת כי בחוכמתו הוא הבין שהתשוקה לעולם והרתיעה ממנו הן חסרות גיל. זה אף פעם לא עובר. ראו איך התקליט מזקק את הנושא בשמו בלבד. אני חושב ש... לא משנה. אם זה היה תלוי בי אני נשבע ש... לא משנה. העולם הוא... נו שיהיה, לא משנה".
לא משנה מה אנשים חושבים על המארז החדש של נירוונה. גם לא משנה אם יהיה לכם אותו ואם לא. נירוונה שינו את החיים לאנשים שהבינו שבחיים שום דבר לא משתנה באמת: מחאה חברתית, מרגול במעצר בית, טורקיה שונאת אותנו, לא נגיע למונדיאל, She Loves You, She Loves You Not: אנשים לא משתנים, וגם לא התשוקה לחיים והסלידה מהם, וגם לא הקונפליקט שעמית שהם זיהה באלבום הזה, שהוא מה שבעצם מאפשר לאותו ילד להשתין על מבחן הזמן. לכן, כמו באחד השירים היותר שחוקים מתוך "Nevermind", אתה בא כמו שאתה ואומר: "Nevermind" הוא אלבום ש...לא משנה. פשוט לא משנה.
Nevermind חוגג 20 שנה: אביב גפן, עלמה זהר, גלעד כהנא ועוד צוללים לבריכה בעקבות העטיפה
"Nevermind" חוגג 20 שנה: בחזרה לימים בהם קורט קוביין היה קוץ בתחת
"Nevermind" חוגג 20 שנה: אמנים ישראלים יוצרים את הגרסה שלהם לעטיפה
מה אתם חשבתם על ההוצאה המחודשת של "Nevermind"? ספרו לנו בפייסבוק