"Nevermind" של נירוונה בן 20: אביב גפן, עלמה זהר, גלעד כהנא ועוד בעקבות העטיפה

בעידן שבו דיסקים כבר לא נמכרים, גם עטיפות אלבומים הופכות פחות ופחות משמעותיות. בהקשר הזה, העטיפה של "Nevermind" היא לא רק קלאסיקה עיצובית ואסתטית מדהימה, אלא גם סיפור מרתק של דור, דור שבעצם נירוונה היתה הקול שלו. התינוק, הבריכה וכמובן הדולר והקרס שמחזיק אותו - כולם מרכיבים תמונה ששווה הרבה יותר מאלף מילים.

לציון 20 שנה לצאת האלבום, וואלה! תרבות ביקשה לשחזר את רוח העטיפה, אבל כנקודת מוצא לפרשנות. כל מוזיקאי התבקש כמובן להיכנס לבריכה, אבל גם לבחור את הדולר שלו - הדבר אחריו הוא רוצה לרדוף. התוצאה מספקת שלל אמירות אישיות ואפילו לאומיות, שבכולם יש כדי להכיל את דור המוזיקאים המוכשר שגדל לאורו של "Nevermind". שנה טובה ומלאת רוח נעורים שתהיה מוואלה! תרבות.


"Nevermind" חוגג 20 שנה: בחזרה לימים בהם קורט קוביין היה קוץ בתחת

"Nevermind" חוגג 20 שנה: אמנים ישראלים יוצרים את הגרסה שלהם לעטיפה

אלבום המחווה ל-"Nevermind": כוונות מעולות, ביצוע קצת פחות

מחוץ לזמן: 1991 במוזיקה העולמית

"מוזר ככל שאפשר לחשוב, קורט קוביין עבד כשרת בבית ספר שבו למד, המקום הזה שכל חבריו לכיתה לעגו לו והוקיעו אותו חברתית. בין סמרטוט למטאטא בבוקר לגיטרה פצועה בערב קורט החל את מסע הנקמה שלו בדרכו הכל כך ייחודית.

לימים הוא יסגור חשבון עם החברה האמריקאית המלוקקת והמאופרת כל כך. דמותו מעוררת ההשראה והכריזמה שלו הפכה ארבע אקורדים לעוצמתיים וכנים מבלי שום דרך לברוח או לפקפק בהם. זה היה חייב להתפוצץ וכך היה ב-1991 אחרי אלבום בוסרי אחד, הגיע 'נוורמיינד'. האלבום הזה טס לישראל יותר מהר מכל סקאד של סדאם והתפוצץ ברחוב הברזל במועדון רוקסן על הראש שלנו. היו ימים שמרוב חולצות הפלאנל המשובצות היה נדמה שפתחו פה סניף של סיאטל. היו עוד כמה להקות גדולות סביב נירוונה אבל הכריזמה של קורט לא השאירה סיכוי ללהקות האחרות.

בילדותו, קוביין כתב על הקיר 'אבא שונא את אמא, אמא שונאת את אבא ואני שונא את עצמי'. תחברו לזה מוזיקה ותקבלו היסטוריה. אגב, הבחירה שלו לקליפ שבסופו רואים שרת מטאטא אולם התעמלות גורמת לי צמרמורת. הוא הפסיד לחיים אבל ניצח אטימות אמריקאית ואנחנו הרווחנו אלבום גדול של להקה גדולה"

"כמו הרבה מהדיסיקים שהקשבתי להם בתחילת שנות ה-90 גם 'נוורמינד' הגיע אליי דרך אחי הגדול, או יותר נכון הייתי צריכה לגנוב לו אותם. אגב, שמוליק, הנדריקס עדיין אצלי אם אתה מחפש. וגם אגלי קיד ג'ו ו-ואן הלן. אחזיר לך ביום כיפור. בלהקה של בית הספר בגיל 14 ניגנו נירוונה ובכינו נורא כשקורט קוביין מת עוד לא ידענו מה מצפה לנו, אנו ילדי הנרות והכיכרות.

הגיטרה שלי היתה לבנה והקוקו נמוך מאד. ברקע מהפכה של שירים על אני המסכן, השיכור, האינדבדואל, הנפרד. ג'ראנג וחולצות פלאנל. שירי כמיהה, צעקה שמדליקה פרוג'קטור ענק על רגעיו הקשים של הנער המתבגר, דרור לכאב התסכול וחוסר הנימוס. פאק איט, רוצים שלום כבר. רוצים לשתות בירה עם אחותינו בירדן, לשים לב, ולהקשיב עם חברינו לנירוונה בנירוונה"

"גדלתי גם עם זה גם על זה וגם בתוך זה. ינקתי את האלבום הזה. מעבר לכך שזה אולי האלבום הכי משפיע עליי כבנאדם וכמוזיקאי, זה פשוט בין שלושת האלבומים שאני הכי אוהב. אז למה בחרתי להצטלם איתו? למה לא?!"

"נירוונה היתה האהבה הראשונה שלי.

בחודש אפריל 1994 נסעתי עם חברתי לטיול קצר אחרי השחרור מהצבא ללונדון ופריז. זו היתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל והיו לי גם שני כרטיסים להופעה של נירוונה, בבריקסטון אקדמי, ההופעה של חיי. לאחר כמה ימים בלונדון התפניתי להגיע למשרד הכרטיסים ולאסוף את הכרטיסים. זה קרה באחר הצהריים של ה-15 או ה-16 באפריל 1994 וההופעה היתה אמורה להתקיים ב-18 באפריל. האישה בדלפק, אנגליה מבוגרת, עם שיער לבן ומישקפיים עם שרוך, אמרה לי בקול צרוד "קורט קוביין מת, הוא התאבד, אתה לא קורא עיתונים?"

הבשורה הנוראית שברה אותי. יומיים לא יצאתי מהחדר. בכיתי את נשמתי וגם הבנתי פתאום כמה האיש הזה היה חשוב לי. אחרי יומיים יצאתי לרחובות, שהפכו לגל-עד לזכרו. השווקים היו מלאים באנשים שישבו עם נרות ותמונות והתאבלו על לכתו של ה-סונגרייטר של תקופתנו .

אני חושב שבחרתי לרדוף אחרי שעון 'כי הזמן תמיד מתחלף בזמן אחר, הוא אף פעם לא מאחר' ואם הייתי יכול לבחור הופעה אחת מכל הזמנים ומכל האמנים בעולם הייתי מחזיר את עצמי בזמן להופעה של נירוונה".

"אני זקנה מספיק כדי לזכור את העולם שלפני נירוונה. זקנה מספיק כדי לזכור מה עשיתי ביום שבו הם הגיעו (שמעתי ביטלס) ואיך העולם השתנה. איטס מיי ג'נרשיין. הופעתה של נירוונה (יחד עם הצ'ילי פפרז) היתה האירוע המוזיקלי המשמעותי של הדור שלי. הייתי בת 14, הייתי ירושלמית, והייתי בטוחה שקורט עוד ישמע עליי. כשצעקתי לו אז 'תעשה לי ילד!' לא התכוונתי לזה באמת. חבל, דווקא יכול היה לצאת לנו בלונדיני חמוד. אבל מי חשב אז שיום אחד כל מה שארצה בחיים זה ילדים?"

"תו אחד. זה כל מה שהיה נדרש. תו אחד שהושמע ברדיו התיז אותי אל חנות הדיסקים הקרובה בכדי לרכוש את 'נוורמיינד'. 'Smells Like Teen Spirit' הרגיש לי מיד כהמנון אישי, ממוען ישירות אלי, יאוש עטוף במינימליזם פופי. כיף לסבול (לימים גיליתי שקורט קוביין, כאשר כתב את שירי האלבום, העיד על עצמו שסך הכל ניסה לחקות את ההרכב האהוב עלי מכולם, הפיקסיז).

לגבי המיקרופון, ניסיתי למצוא משהו שנון יותר לרדוף אחריו, אבל האמת היא, שמאז שנפלתי למים העמוקים של משפחתיות סמיכה, צאצאים לחים, קריירה מזגזגת ומרדף אחרי הדבר הבא... בסופו של יום הדבר שאני שש לקראתו תמיד הוא לעמוד מול מיקרופון פתוח ולעוף".