מבט אחד על מצפה גבולות בסוף השבוע האחרון והבנת לאן כל האוהלים בשדרות רוטשילד נעלמו. עד לפני חמש שנים, ההיילייט הגדול ביותר של המקום היה שבימי המנדט פעלה בו מאפיה שסיפקה לחם לישובי הנגב בזמן המצור עליו. זאת, ומקסימום העובדה שסיימון לה-בון, מנהיג דוראן דוראן, התנדב בקיבוץ הסמוך. אבל בניגוד לשדרות רוטשילד שנהנתה מפריחת נדל"ן האוהלים בקרבה רק בקיץ האחרון, מתקפת האוהלים של פסטיבל אינדינגב נמשכת כבר חצי עשור, כל שנה בסתיו ונדמה שהשנה יותר מתמיד: זה לא רק שכל הכרטיסים נמכרו מראש, אלא העובדה שאיש כבר לא מתרגש מזה כל כך.
"בתחושה אישית, הפסטיבל השנה הרגיש לי לכל אורכו כמו פסטיבל החו"ל הראשון שהייתי בו בארץ", מסכם מתן נויפלד, אחד משני מייסדי אינדינגב לצד אסף קזדו. "היו בסך הכל קצת יותר מ-5,000 אנשים. היו עוד אנשים שרצו להגיע אחרי שכבר נגמרו הכרטיסים, אבל אם לא היו נגמרים והיינו יכולים למכור עוד, כנראה שהיו מגיעים לפסטיבל בערך 9,000 איש".
אז למה זה עדיין ממשיך ומה זה אומר על סצנת האינדי הישראלית, שנדמה לפעמים שהיא יותר מדברת מאשר מוכרת? ברור כי ישנם אנשים המגיעים לפסטיבל בתור קטע, חלק בזכות האווירה שעוברת מפה לאוזן שנה אחר שנה ויש כאלו, לא להאמין, שאפילו מגיעים בשביל המוזיקה עצמה. ברגע יפה במיוחד, בסופה של הופעת השקיעה של אבי עדאקי ולהקתו, עלו לבמה אנשי צוות הפסטיבל ורקדו על הבמה בעיניים נוצצות. כל זה לעיניו של קהל גדול מאוד היפסטרים, עובדי היי-טק, אנשים עם רסטות, אנשים עם נוצות על הראש, פעוטות, אנשים מבוגרים, גברים נטולי חולצה ומודעות עצמית, נשים, הכל מהכל. אינדינגב במיטבו.
אינדינגב 2011 - כתבות נוספות:
אינדינגב 2011: מי הרשים בערב הפתיחה של הפסטיבל?
אינדינגב 2011: מי הלהקות שהמלצנו לכם לראות?
אינדינגב 2011: ספרו לנו חוויות שלכם בפייסבוק
אבל כשאבי עדאקי לא מופיע מול אלף איש בפסטיבל, הוא מתפקד כשרברב. קצת כמו סצנת השוליים של המוזיקה הישראלית: כשהיא לא זורמת כולה אל הכיורים הגדולים של אינדינגב בימים האלו של השנה, היא מתרכזת במהלכה בצינורות הסתומים של המועדונים הקטנים. רובם בתל אביב. רובם מעוטי קהל.
"ללהקות מהשוליים אין הרבה הזדמנות להופיע מול אלפי אנשים, זה לא קורה בלבונטין 7", אומר נדב לזר מלהקת The Raw Men Empire, שהופיעה בפסטיבל השנה עם שרון קנטור וגיא שכטר, מתופף קרוסלה לשעבר. לזר, שנחשב לאחד האמנים הפעילים בסצנה, בעיקר בגלל הבלוג "אטמי אוזניים" שניהל עבר, אומר כי "לכל הלהקות פה זו פעם ראשונה, שנייה או שלישית שהם מופיעים מול אלפי אנשים, כשהפעמים הקודמות היו באינדינגב הקודם".
"כשיש את האפשרות לראות במקום אחד את כל האמנים האלה ולטעום קצת מכל דבר, אז במקום להגיד 'טוב, נלך להופעה הספציפית הזו בתל אביב' אתה כבר תגיע רק לאינדי נגב", מסכמת נועה, מבאות הפסטיבל, והיא לא לבד. בכל שנותיו האינדינגב הראה שהוא פלא העומד בפני עצמו, כשבכל שנה הוא נזקק פחות ופחות לקידום אגרסיבי בדרכים המסורתיות (עיתונות, רדיו, טלוויזיה) ונהנה מהילה הנובעת מחוויית פה לאוזן. אבל האם יש להקה שבאמת הפכה לגדולה באמת בעקבות הופעה בלתי נשכחת באינדינגב? ובכלל, מה נותר מהיום שאחרי?
"זה כן עוזר בפרומו, אין ספק", חורץ לזר בתגובה לדברים. "יש פה אנשים שיצא לי לראות בהופעות שלנו שאמרו לי 'ראינו אתכם באינדינגב' או אפילו 'חברים שלנו ראו אתכם באינדינגב ואמרו לנו שכדאי ללכת'. זו חשיפה הכי גדולה שלהקות ואמנים בסדר הגודל הזה יכולים לקבל". "אם אני אשמע פה להקה טובה והיא תופיע בתל אביב אני אבוא להופעה", אומרת אלמונית מהקהל. "כבר עשיתי את זה בעבר.Umlala, רות דולורס וייס, האחים רמירז, Tiny Fingers. כל אלו הם שמות של אמנים שהכרתי פה והמשכתי לפקוד את ההופעות שלהם גם אחרי הפסטיבל".
"טייני פינגרז מכרו המון המון דיסקים", מדגים נויפלד תוך הגנה על הבייבי שלו. "אינדינגב כן נותן פוש להרכבים וכן הופך את האינדי ליותר לגיטימי", הוא אומר. "בשנה-שנתיים האחרונות כל המושג 'אינדי' התחיל להיכנס ללקסיקון של הרבה אנשים. גם הרדיו התחיל קצת לאמץ אותו. אני משוכנע שלאינדינגב יש חלק כלשהו בזה".
תחושה נוספת שאופפת את באי הפסטיבל היא אותה אמירה "זה לא כמו פעם", וכמו כל אמירה סתומה, גם זו מתפרשת לשני כיוונים שונים. חלק טוענים כי אינדינגב הפך להיות אירוע גדול מדי, על סף המסחרי בניגוד לאג'נדת האינדי שתלה על דגלו. אחרים מאמינים כי זה אכן לא כמו פעם רק טוב יותר: "זה לא כמו פעם כבר, אבל זה דבר טוב", אומר לזר, לו זה הפסטיבל הרביעי. "דברים גדלים, מתפתחים ומשתנים, וזה דבר יפה. אני יכול להגיד ברמה האישית, שההתלהבות הראשונית וההשתאות מכל מה שקורה פה דעכה, ועכשיו סתם כיף לי פה. אני לא חושב שזה דבר רע. זה דווקא מבורך. העובדה שדבר כמו האינדינגב נלקח כמובן מאליו זה סימן ממש טוב לתרבות שלנו".
"ההצלחה מסחררת", מכריז שלט קטן בכניסה לאינדינגב, אחד מיני שלטים מצחיקים רבים הנמצאים במקום בסגנון "אם שותים לא דואגים" ו"הכניסה להריון באחריות המשתמש בלבד". תחת האנומליה שבה הפסטיבל מתקיים הקשיים הכלכליים של הסצנה, הלהקות שלא תמיד משתנות, סוגי הקהל שמתערבבים ועוד - נדמה שמארגני הפסטיבל אכן יודעים טוב מאוד מה יש להם ביד, ונזהרים מאוד שלא לנתק את אינדינגב מהסצנה עצמה. אין שום סיבה שזה יקרה, כי בכל זאת - מצפה גבולות הוא עדיין לא אמפי קיסריה ולהקות כמו Drunk Machine או Modern Tapes שהופיעו בהצלחה בפסטיבל עדיין לא ממלאות אצטדיונים, וגם לא את אותו לבונטין 7 או אוזןבר. השנה הפסטיבל הצליח, אבל השאלה היא באיזה מצב יגיע האינדי הישראלי למצפה גבולות נותרת פתוחה. ואם זה לא יעבוד, תמיד נוכל לספר לסיימון לה בון שהיכן שהוא התנדב היה פעם אירוע מקסים לא פחות מהמוזיקה של דוראן דוראן.