נושאים חמים

"הכי רחוק שאפשר" של אלון חילו: מקורי ומרענן

"הכי רחוק שאפשר" של אלון חילו מציג רומן מכתבים מקורי וספרות ישראלית רעננה וקולחת כמו שחסר כל כך בנוף המקומי. רק על זה מגיע לו פרס

על הספרות הישראלית עוברת תקופה לא פשוטה. בשנים האחרונות נדמה שחלק גדול מהיוצרים שלנו התמסרו טוטאלית לעידן האינטרנט ויישרו עמו קו. ספרים רבים זנחו את עקרונות הרומן והחלו לשים דגש מוגזם על החוויה עצמה. הם הפכו להיות אישיים יותר, מנוסחים בכבדות ומציגים מועקה אינסופית וחסרת גבולות. מעבר לפגיעה בשטף הקריאה, הם גם זנחו את התוצאה הסופית לטובת התהליך. הצגת הפלונטר הנפשי לא אמורה לבוא על חשבון הסיפורת ובוודאי שלא הקתרזיס, וזה משהו שנראה כי רבים מסופרינו הצעירים שכחו.

כשהוא עדיין סובל מהצלקות העמוקות של פרשיית "אחוזת דג'אני" ופרס ספיר שנלקח ממנו, אלון חילו חוזר למרכז הבמה עם ספרו השלישי "הכי רחוק שאפשר", ומוכיח שבאמת אפשר ללכת הכי רחוק ולעשות זאת אחרת. גם אצלו יש מועקה, מונולוגים ארוכים, תהליך ארוך וכואב וקרעים משפחתיים, כשברקע ארומה חזקה של פילוסופיית ניו אייג' ומאגיה שחורה. כל זאת, תוך ההתמסרות המוכרת לקדמה הטכנולוגית. אלא שלחילו יש שני יתרונות עיקריים: הוא מסוגל לרפד עלילה מורכבת במעטפת קלילה ויש לו יכולת אמיתית ומוכחת להעביר סיפור. חילו מייצר משהו אחר - רענן, נעים וקולח ואפילו מגיע להתרה ולסיומו של התהליך, מושגים שלאחרונה נדמה כאילו הפכו למילים גסות.

כריכת הספר "הכי רחוק שאפשר" מאת אלון חילו (יח"צ)
נזהר שלא ליפול למלכודות פוליטיות כמו שנכנס בעבר. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

"הכי רחוק שאפשר" הוא רומן מכתבים ייחודי בין חייל צעיר שזה עתה התגייס ונשלח לשרת בְּחוֹר נידח בדרום ובין דוֹדו, עורך דין פתח תקוואי גרוש לקראת גיל 60 שכבר שנים רבות חווה את משבר גיל המעבר. באמצעות השילוב החדשני בין מיילים למכתבי נייר, מצליחים השניים לשמר קשר וממשיכים לחשוף האחד בפני השני את סודותיהם גם כשהם נמצאים בקצוות שונים של העולם. שתי הדמויות, של החייל נדב ושל הדוד מיכאל, מציגות ספקטרום של תסביכים שההתמודדות עמם לא פשוטה. כצעד ראשון לעבר החופש, מיכאל נותן לעצמו לצאת מאיזון בעקבות גירושיו והעובדה שילדיו מתנכלים לו, בעוד נדב, שהופך לילד כאפות עם כניסתו לצה"ל, מחויב למצוא דרך לשרוד את שלוש השנים האיומות הללו. החיבור העמוק והקשר הארוך, שעליו הם בקושי מצליחים לשמור, מסייעים לכל אחד מהם לשמור על שפיות ותוך כדי כך להיפתח לכיוונים חדשים, שעשויים להיות קרש ההצלה שלהם.

ניכר בחילו שהפעם הוא נזהר ולא נכנס למלכודות פוליטיות, כמו זו שצנח לתוכה מרצון ב"אחוזת דג'אני". גם כשהוא מציג את צה"ל באור קיצוני ולא מחמיא, חילו לא בא מנקודת מבט אידיאולוגית. הכוונה שלו אינה להצביע על צה"ל כצבא אלים וכובש, רק כמוסד ביורוקרטי מסואב שבו יש שני סוגים של אנשים: אלה שהצליחו להסתגל ואלה שלא, כשאלה שהסתגלו הופכים למפלצות אנושיות שהזעם שלהן אינו מופנה לערבים אלא לפקודיהן. יש שיחשבו שבעלי הדרגות, על האטימות והסאדיזם שבהם, הם משל לוועדה שנתנה ולקחה מידיו את פרס ספיר, אולם זו כבר תובנה שרק חילו עצמו יכול לאמת.

על גב הספר מצוין שזהו "סיפור אגדה מודרני". מתוך כוונה ברורה להשתמש בדמויות של נדב ומיכאל כאלגוריה למצבה של הישראליוּת העכשווית מגיל 18 עד 60, חילו עצמו הולך הכי רחוק שאפשר. הוא מגזים במכוון, לא תמיד מקפיד על היגיון כרונולוגי (וזה, למען האמת, החיסרון היחיד של הספר – מכתב מחו"ל או אפילו מפתח תקווה לנגב לא יגיע בתוך ארבעה ימים וגם לא בתוך שבוע), ולא חוסך מהדמויות שלו חירות מחשבה. בין השניים, נדב הוא הדמות המעניינת והדומיננטית יותר. הוא נע בין שני קצוות – כותב שירה ובעל יכולת ביטוי ושפה גבוהה, אבל לא חוסך מעצמו ניבולי פה בצרורות. הוא פרקטי אבל מבין שכדי לשרוד בבסיס האיום בנגב צריך לנסות למצוא כיוון אחר. מיכאל מצדו פשוט עף בספֵרות אחרות – הוא מאבד שליטה בכוונה תחילה ומוצא את עצמו במקומות שונים בעולם, מאוסטרליה ועד ברזיל, כשמה שמחזיר אותו לישראל בכל פעם הוא בסך הכל חתול ג'ינג'י בוגדני ומנומנם שהשאיר בדירה בפתח תקווה. הרעיונות שלו הזויים? תלוי למי.

מכתב (ShutterStock)
קרב של הורדות ידיים בין הרוחני לגשמי. (צילום: ShutterStock)

וזו הנקודה המרכזית של הספר, קרב הורדות הידיים בין הגשמי לרוחני. חילו נהנה כשחילופי המהלומות בין שתי התפישות לא ממש מגיעים לידי הכרעה. נדב סוקר בפני מיכאל את ההבדל על ידי תגובה שרק מחזקת, בעצם, את המאמינים בשתי הגישות (עמוד 90): "תודה על כל תובנות הניו אייג' על כוחה של המחשבה ועל עוצמתו של הדמיון... אבל עם כל הכבוד, מר מיכאל-פוק היקר, בחיים האמיתיים זה כנראה פשוט לא עובד... הדבר היחידי שקיים זאת המציאות, המציאות האכזרית והמגעילה שאני רואה בעיניים ושומע באוזניים ומנסה לקוות שאני חולם ומדמיין אבל לצערי אני ממש לא".

בזירה הצדדית, השולית יותר, לכאורה, מגלים מיכאל ונדב שחלק ממנגנון ההגנה שלהם כולל גם אחווה גברית שעלולה להצטייר כחוצת קווים. שניהם הטרוסקסואלים מוצהרים – מיכאל גרוש עם שני בנים ונדב רק מבקש לבתק חיילת שמשרתת אתו מבתוליה - אולם חוויותיהם מעלות את השאלה האם הם בדרך ליציאה מהשכונה הנוחה והמוכרת אל אזור הלא נודע. הקונפליקט הזה ומבנה הרומן מזכירים שניים מהספרים הטובים יותר שתורגמו בשנים האחרונות – "טוב נגד רוח הצפון", רומן המיילים של דניאל גלטאואר, ו"הפרטיות האיומה של מקסוול סים" של ג'ונתן קו, העוסק בהתמודדותו של גבר אנגלי מודרני עם גיל המעבר והבדידות, תוך הצבת סימני שאלה על זהותו המינית. שני הספרים הללו פונים אל הנפש דווקא דרך הכביש המהיר של הקילוח והקלילות במקום להסתבך בשבילי העפר של הכבדות.

חילו שונה מגלטאואר וקו בעיקר במובן אחד: הוא לא אוסטרי ולא בריטי, אלא סופר ישראלי שכתב עלילה מצוינת ונטולת מעצורים. זו הבשורה הטובה ביותר ש-2012 נושאת עימה - כבר בפתיחתה יצא ספר שלנו שיודע לגעת, לחדור ולעניין בלי לקחת את עצמו ברצינות יתרה. חילו מבהיר דבר אחד חשוב: לא חייבים להיות מציאותיים כדי לטפל בנושאים רציניים ולא מוכרחים להיות רגשניים כשמדברים על מועקה. כל מה שצריך הוא כישרון כתיבה, כזה שיש, למרבה הצער, למעטים כמוהו.

הכי רחוק שאפשר// אלון חילו, ידיעות ספרים, 293 עמודים

"הכי רחוק שאפשר" - תרוצו לקרוא? שתפו אותנו בפייסבוק