היה ברור כי הפטפטת האינסופית שמאפשרת ויוצרת הטכנולוגיה המודרנית תוביל באיזשהו שלב לתגובת נגד, וזה קרה מוקדם מהצפוי כבר עכשיו, עם "הארטיסט", שהופק עתה, עשרות שנים לאחר כניסת הסאונד והצבע לקולנוע, ובכל זאת נוצר בשחור-לבן וללא טקסט נשמע.
הניגוד בין האופי של "הארטיסט" ושל התקופה שבה הופק מזמין משחקי מילים ואירוניות. למשל, העובדה שדווקא סרט אילם נהיה היצירה הקולנועית המדוברת של השנה. בעידן הנוכחי, ההשלכות של כך הן שהוא עולה כאן לאקרנים בסוף השבוע הקרוב נישא על גל של קשקשת ברשת, ומוצא עצמו בקרב לא הוגן. בהקרנתו הראשונה היה עליו להוכיח כי הוא טוב ותו לא, עכשיו כבר מצפים ממנו לאשר כי הוא מופתי כמו שאמרו עליו.
זהו עוד אחד מן העיוותים של ימינו: שלאיש לא יהיה ספק כי אם "הסנדק" היה נוצר בעידן האימרות השנונות בפייסבוק, מישהו כבר היה טורח לכתוב כי מדובר בסרט מנופח יתר על המידה, ו"האזרח קיין" ודאי היה מרוויח שלל ציוצים מתחכמים בגנותו. אבל גם אם נסכים להשתתף במשחק המעוות הזה ולבדוק אם "הארטיסט" עומד בציפיות שנתלו בו, התשובה חיובית אכן, מדובר בהישג אמנותי בלתי רגיל.
יש לכך הרבה נימוקים, וכולם נובעים מסיבת-על אחת: רוחב ההיקף של "הארטיסט". לכאורה, הוא מציג את סיפור דעיכתו של כוכב קולנוע אילם בשם ג'ורג' ולנטין (ז'אן דוז'רדן), ועושה זאת על פניו בטכניקות שהיו נהוגות באותה תקופה, אבל בעצם קיים בו הרבה מעבר לכך.
קודם כל, הבמאי מישל הזנוויציוס מתבסס על ארגז כלים קולנועי עצום, שיש בו הכל חוץ מצבעים ודיבורים. לו הגביל את עצמו לאמצעים של הקולנוע האילם, הרי ש"הארטיסט" באמת היה מסתכם כלא יותר מגימיק קטן שנמתח יתר על המידה או כחיקוי חיוור של תקופה שהיתה ואיננה.
אך כיוון שהבמאי מבקש לעשות כאן משהו רחב בהרבה מאשר סתם להצדיע למורשת של הקולנוע הזה, הוא גם מאפשר לעצמו לצאת מהגבולות שלו. רק לדוגמה, התאורה כאן מושפעת במובהק מ"האזרח קיין" של אורסון וולס, והחדירה לתודעת הגיבור כדי לתאר את הזיותיו מזכירה את ברגמן ופליני.
הזנוויציוס לא עושה זאת רק לשם רהב, אם כי התוצאה בהחלט מרשימה חזותית. הוא מציג בפנינו את הסיוטים שמתעוררים אצל הגיבור לאחר כניסת הסאונד לעולמו כדי להמחיש כיצד שינוי בסדר הקיים יכול לערער לחלוטין את תודעתו של האדם, משהו שכמובן לא רלוונטי בהכרח רק לכוכבים אילמים במשבר.
בכלל, שום דבר בסרט לא שרירותי או מקרי, והצורה תמיד חופפת לתוכן. אפשר להחמיא להזנוויציוס על השליטה המוחלטת שלו במצלמה, בעריכה, בעיצוב החלל ובהתכה בין דימויים למוזיקה. ניתן גם להצדיע ליצירתיות שלו, ליכולתו לשלב בין הפומפוזיות ההוליוודית לאלגנטיות הצרפתית וליד האמן שבה הוא מתמרן בין תפאורות ענק ותלבושות מרהיבה לניואנסים הכי קטנים של הבעות הפנים ומחוות הגוף. עם זאת, מה שבאמת מרשים היא הצלחתו לתעל את כל זה כדי לעמוד היטב באתגר הגדול של הסרט: להגיד הכל בלי לומר דבר.
פעם אחר פעם, "הארטיסט" מצליח להעביר רגשות ורעיונות בלי לציין אותם מפורשות. כיצד אנחנו יודעים כי פפי (ברניס בז'ו), הרקדנית הצעירה והאלמונית שפוגשת בג'ורג', מפתחת כלפיו רגשות? כיוון שהיא מנצלת את היעדרו מחדר ההלבשה כדי לקרב את עצמה אל הבגדים שנתפרו בצלמו ויוצרים בבואה מדויקת שלו, ולכרוך סביבה בערגה את זרועו העדינה. כל כך פשוט, כל כך עדין ובעיקר כל כך מדויק. מושא תשוקתה שם בלי להיות שם, והאהבה חדלה להיות מילה והופכת מחדש לניצוץ שבעיניים ולרוך שבמגע היד.
פפי וזורז' לא מתקרבים אפילו לממש את אהבתם בגלל הבדלי הסטטוס הגדולים ביניהם, ואז קורה משהו שמרחיק ביניהם עוד יותר בעקבות המעבר לקולנוע המדבר, היא הולכת ופורחת בהוליווד בשעה שהוא דועך ודועך. את זה אנו למדים דרך הזווית שבה הזנוויציוס מצלם את המפגש שלהם במדרגות האולפן. מי שהיתה צעירה אלמונית פתאום למעלה, מי שהיה המלך של העיר צנח למטה, והקלישאה שתמונה אחת שווה אלף מילים רוקמת לנגד עינינו עור וגידים של זהב.
קלישאה זו ממחישה את תקפותה גם בהמשך, בשורה ארוכה של סצינות שאין מקום וגם אין טעם לפרט את כולן, אבל ראוי לציין שתיים מהן. ראשית, זו שבה הזנוויציוס מתאר כיצד הגיבור מבין כי העולם התקדם והשאיר אותו מאחור, ועושה זאת בדרך שגורמת לצלילים הכי מובנים מאליהם להישמע לנו פתאום מלאי משמעות.
שנית, זו שבה עוקב הבמאי אחר התחושה ההולכת וצומחת של הגיבור כי הוא הולך ונמחק, ומציג את התהליך דרך ההתבוננויות שלו במראה. הדבר מדגיש את השימוש המבריק והמתמשך של הסרט בהשתקפויות ובבואות, וכן את העובדה שיש בו סימטריה מוחלטת. בהתאם להתבססותו על תבנית קלאסית, האקדחים שמופיעים בו במערכה הראשונה באמת יורים בזו השלישית, הדמויות משלימות אחת את השנייה ובכלל להכל בו יש מקום בסדר ההרמוני. רק בצפייה שנייה ושלישית אפשר להבין את מלוא הדקויות שלו ולעמוד על טיב בנייתו המתוחכמת.
אך העובדה שיש כל כך הרבה מה לנתח ב"הארטיסט" לא אומרת כי מדובר בחוויה שכלתנית בלבד. להפך: "הארטיסט" הוא סרט מצחיק ובעיקר מרגש להפליא. עוד בהקרנתו בפסטיבל קאן היו כאלה שלא הבינו מדוע יצירה זו מעוררת התלהבות כה גדולה, וזאת משום שלא הפנימו כי בתוך כל צער העולם שסרטי הפסטיבלים העכשוויים נוהגים להפיל על כתפי הצופים, לא מזיק לפעמים להתרענן מול מעדן כה לבבי.
החינניות הזו נובעת בעיקר מעבודת השחקנים, שאותם הזנוויציוס בחר בקפידה, לעתים גם באומץ, והדריך כמעט ללא רבב. הדברים אמורים גם לגבי מי שעושים את תפקידי המשנה, ואפילו להוגי, המגלם את כלבו הנאמן של הגיבור מבין כל הפסלונים הזהובים שהסרט אמור לקבל, יבלוט בחסרונו בעיקר האוסקר לכלב הטוב ביותר.
עם זאת, מובן כי עיקר ההומור והרגש מגיעים מצדם של ברניס בז'ו ובעיקר מזה של ז'אן דוז'רדן, השחקן שמצליח לענות על השאלה מה היה קורה לו ג'ים קארי נולד בצרפת של שנות השבעים. לקומיקאי הצרפתי יש צ'ארם מקסים, גמישות גופנית סוחפת וקשת עצומה של הבעות פנים שמסוגלת גם לעורר אבחת צחוק וגם לסחוט דמעה. יותר מכל, הוא גורם לצופה להזדהות באופן מוחלט עם דמותו, שלאור אופיה הבעייתי לא בהכרח היתה אמורה לעורר אמפתיה. אנו חשים עצב כשהוא נקלע למצוקה, מחזיקים אצבעות שיצליח לצאת ממנה ושמחים כשמסתמן שזה עשוי לקרות.
ההזדהות שלנו עם הדמות מעצימה את המימד האוניברסלי של הסרט. אמנם הוא נטוע בתקופה היסטורית נקודתית, אבל האנושיות שלו כל כך גדולה, שיש לו רובד על-זמני, ובאותה מידה גיבורו גם היה יכול להיות עיתונאי שלא מצליח להתאקלם בעידן הדיגיטלי. ואגב, לא חסרים סיפורים על אנשי תקשורת כאלה כולל, למרבה האירוניה, מבקרי קולנוע.
דבר זה מחזיר אותנו לנקודת המוצא שממנה מצטלבות כל האיכויות של "הארטיסט": העובדה כי מה שמתחיל כסרט אילם על כוכב קולנוע אילם, מתגלה כיצירה על כל סוגי תקופות המעבר ההכרחיות באמנות ובחיים בכלל, על ההקרבות, הקשיים והאתגרים שהן מביאות עמן, אבל גם על היכולת שלהן להביא כל אחד להמציא את עצמו מחדש.
יותר מכל, "הארטיסט" הוא סרט על כך שסוף של משהו אחד הוא תמיד התחלה של משהו אחר. המשהו הזה קורה ממש עכשיו, וכל מה שצריך בשביל לצאת איתו לדרך זה לקנות כרטיס, להיכנס לאולם ולהתרווח בנחת מול המסך. אקשן! ההצגה הטובה בעיר עומדת להתחיל.
"הארטיסט" כובש את גלובוס הזהב
"הארטיסט": ראיון בלעדי עם במאי הסרט
"הארטיסט": ראיון בלעדי עם מלחין הסרט
"הארטיסט": כל הכתבות על הסרט המדובר של השנה
"הארטיסט": איפה ומתי רואים?