פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "היורשים": נוגע ללב, למרות ולא בגלל ג'ורג' קלוני

      "היורשים" סובל מפגמים ומשחק בעייתי של ג'ורג' קלוני, אבל מצליח לרגש בזכות התובנה שלא צריך לחכות למוות כדי להתחיל לחיות

      מאט קינג, גיבור "היורשים", הוא עורך דין, נשוי ואב לשניים, תושב הוואי ובעיקר גבר חסר אחריות. תכונה זו באה לידי ביטוי במישורים השונים של חייו, ותמיד יש לה השלכות. למשל, הוא מפקיר לחלוטין את חיי הנישואים שלו ולא פוקח עין על מה שקורה בהם, דבר המוביל את אשתו לגלות חוסר נאמנות כלפיו.

      חוסר המסירות מאפיין גם את אבהותו של מאט, בגילומו של זוכה גלובוס הזהב על תפקידו, ג'ורג' קלוני: מאט מסיר אחריות מבכורתו בת התשחורת, ותחת זאת שולח אותה לבתי ספר פרטיים, שבהם התנהגותה רק הופכת סוציופתית עוד יותר. בו בזמן, אחותה תלמידת היסודי פורקת עול גם כן, ועושה רושם שתתפתח להיות תפלצת גדולה עוד יותר ממנה. בשלב מסוים בסרט תוהה הגיבור בינו לבין עצמו איך זה שכל הנשים בחייו נוטות להרס עצמי, ולא מבין כי מדובר בשאלה רטורית.

      מאט גם מסיר ידיו מעתיד אדמתו. רצה הגורל ובשל ייחוסו המשפחתי, הופקדה בידיו הנאמנות על שטח עצום בגודלו ומרהיב ביופיו באחד מן האיים של הוואי. עתה הגיעה השעה להחליט אם לשמור על הנכס בחזקת משפחתו או למכור אותו בהון רב ליזמים, והוא מבכר את האופציה השנייה. לא מתוך תאוות בצע, שכן אין לו נטיות חומרניות במובהק, אלא פשוט כי זאת נראית לו כמו האופציה המתבקשת והנוחה, ובעיקר כי ממילא לא אכפת לו במיוחד מן האדמה הזו. הוא נוהג בה באותה אדישות שבה הוא מתייחס אל משפחתו, אבל כל זה עומד להשתנות.

      היורשים (יח"צ)
      כמו שאמר פיט סיגר, דיס לנד איז יור לנד. קלוני ב"היורשים"

      זה משתנה כיוון שרעייתו של מאט נפגעת בתאונה, שבאופן עקיף נגרמה באשמתו, ושוקעת בתרדמת סופנית. הדבר מאלץ אותו לשוב ולקחת את המושכות במשפחה, להשיב את בתו הביתה ולאחד את הכוחות לקראת האתגר החדש שמצפה לכולם – החיים בלי אמא.

      בסרטים קודמים שעסקו בסוגיות כגון אלה, הדגש היה בעיקר על הקשיים שהגבר המבולבל חווה בשעה שהוא נדרש להחליף חיתולים, להתקין ארוחת ערב וכדומה. כאן, הבמאי אלכסנדר פיין מציע נקודת מבט מעט מקיפה ורצינית יותר. ההתמקדות היא בתהליך שהגיבור נדרש לעבור כדי להפנים כמה פגום היה הקשר שלו עם אשתו, להשלים עם העובדה שמערכת יחסים זו כבר אבודה ולהבין כמה עבודה עוד נותרה לו במה שעדיין בר תיקון – יחסיו עם בנותיו.

      תהליך התבגרות זה יגרום למאט להסתכל על הדברים אחרת באופן כללי, וגם לבחון מחדש את היחס שלו לאדמה שעד לפני רגע ניאות למכור בכזו קלות. עתה, לאחר שגילה כי אסור לקחת כמובן מאליו את מה שירש או הוליד וכי צריך להחזיק חזק בדברים כדי לא לאבד אותם, הוא כבר לא מתייחס אליה באותה מידה של חוסר אחריות.

      קישור זה בין האישי לקולקטיבי בא לידי ביטוי לאורך כל הסרט ומודגש בעיקר בסופו, שבו מזכירים לנו כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו ובעיקר כי מעפר באנו ואל עפר נשוב. עצם ההקבלה בין שני המישורים אולי מבריקה, אך רמת העיסוק בכל אחד מהם אינה אחידה.

      הסיבה לכך היא שייצוג ההתחבטויות של מאט ביחס לאדמתו גולש למחוזות ההתחסדות, הצדקנות וגם חוסר האמינות. גם אם נועצים את הנימוק לכך בתהליך נפשי שעבר, המחשבה כי יבכר את הטבע על פני הכסף נראית כל כך תלושה מארצות הברית ומתעשיית הקולנוע של ימינו, עד שהדבר נדמה כמו לא יותר מעוד מפגן צביעות של הליברליות ההוליוודית. מובן כי אין פסול בכך שהסרט מציג חיבור מחודש בין הגיבור למורשתו, אבל אפשר היה לתאר זאת בדרך חורקת פחות.

      היורשים (יח"צ)
      מה? להעביר תחנה ולהפסיק עם מוזיקת האיים המחורבנת? מי אתה חושב שאתה? שיילין וודלי וקלוני ב"היורשים"

      החריקה הזאת צורמת עוד יותר בגלל ש"היורשים" מדגיש ביד גסה מדי את הניגוד בין הקפיטליזם הדורסני של אמריקה והפסטורליות של הוואי. בהקשר זה, הבוטות מורגשת גם בשימוש של הסרט בזירת ההתרחשות שלו.

      מרענן לראות יצירה קולנועית שמתנהלת בקבוצת איים זאת, שכן באופן מפתיע, הקולנוע האמריקאי כמעט מעולם לא השתמש בה כנקודת מוצא, בטח לא בדרמות בסדר הגודל הזה. הבעיה היא ש"היורשים" משתעשע באופן מוגזם עם תכונותיו הייחודיות של המקום, עד כדי כך שהוא ממש נראה כמו תשובת הוואי ל"חשיפה לצפון".

      תושבי המקום שאנו נקרים בדרכם מעט אקסצנטריים מדי, הניסיון לשדר שמחת חיים מכל עץ רענן מאולצת והמוזיקה המקומית הבלתי נפסקת פשוט מטריפה את הדעת. הניסיון לסחוט כאן את האננס עד טיפתו האחרונה משאיר בפה טעם מר, של קוקטייל שלא עורבב כהלכה.

      היורשים (יח"צ)
      "ג'ורג', תסתכל! זה ז'אן דוז'רדין לוקח לך את האוסקר!". ג'ורג' קלוני ושיילין וודלי ב"היורשים"

      אך יותר מכל, הבוטות של "היורשים" משתקפת בעיקר בפניו של קלוני. באופן מוצהר, הוא לוהק לתפקיד מתוך המחשבה כי ביכולתו לגלם מי שנראה כמו גבר יפה וחזק אך למעשה יש בו הרבה חולשה ועצב. אפשר להתווכח אם באופן עקרוני השחקן מסוגל לכך או לא, אך לפחות בסרט זה, הניסיון שלו להפוך את פרצופו למעין שק חבטות רגשי נראה מוקצן מדי.

      גם כמות הפעמים שבהן נדרשת הדמות הראשית להרים את גבותיה בהפתעה או להביט מטה בתבוסתנות מעט חורגת מהדרוש. כפי שלימד אותנו השנה בראד פיט ב"מאניבול", האפקט הדרמטי גדול יותר כשהלוזריות של הגיבור משתקפת מפניהם של העומדים מולו ולא מפניו שלו.

      המאמץ המוגזם לעמוד על חיוורונו של הגבר האמריקאי העכשווי עלול היה לגרום לסרט כולו לאבד צבע, אך הוא מקבל אותו חזרה הודות לשיילין וודלי, התגלית הצעירה המגלמת את בתו הבכורה של הגיבור. בתחילה אי אפשר שלא להתרשם מן הנתונים הפיזיים המרהיבים שלה, אך במהרה מבינים כי הרבה מעבר לכך, היא ניחנה ביכולת לשדר מידה גדולה של שלווה פנימית, בגרות סוחפת ובעיקר עוצמה רגשית. גם הודות לכך, הסצינה שבה אביה חסר הרגישות מודיע לה על מותה הבלתי נמנע של אמה דווקא כשהיא משכשכת בבריכה מסתכמת באחד הרגעים הקולנועיים היפים והעצובים של השנה. וודלי שוקעת מתחת למים ועוצרת את נשימתה, ואנו מחסירים פעימה.

      תמונות מהסרט היורשים (imdb)
      ובגלל שהיא כזו שווה ומתוקה - תמונה לבד. שיילין וודלי "בהיורשים"

      סצינה זו מדגימה גם את היכולת של "היורשים" להחצין את התהליכים הפנימיים שעוברים על הגיבורים. דבר זה בא לידי ביטוי גם ברגע הלוקח השראה מדקות הסיום של "הבוגר". במקרה זה, ריצתו של הגיבור מתוארת כך שייראה לנו כאילו הוא דוהר ודוהר בלי להגיע לשום מקום, לכוד במעגלים נפשיים חסרי מוצא שהצלם פדון פאפאמיכאל מעצב כך שנבין בדיוק מהי המשמעות של להיחסם בתוכם.

      שני המעמדים המעוצבים להפליא הללו נולדים מתוך מערכות היחסים של הגיבור עם הנשים בחייו, מה שממחיש שוב את היותם המימד החזק ב"היורשים". בתיאור הדינמיקה בין האב והבעל לאשתו ובנותיו, פיין גם מאזן כהלכה בין הומור ודרמה, וכך מצליח לשמור על החדות של הסרט ולהימנע מסנטימנטליות יתר.

      כל זה אינו מחפה על שלל הפגמים של הסרט, אך מנגד, העובדה שאינו יצירת מופת לא מבטלת לחלוטין את ערכו. אם לא מתפתים להאמין לכל היומרות שלו ומביטים אך ורק בסיפור הבסיסי, הרי שדרמה זו מיטיבה בסך הכל לתאר כיצד לומד גבר איזה בעל גרוע היה ואיזה אבא נהדר הוא עוד יכול להיות. גם אם יש בנקודת המוצא של הסיפור משהו חלש, הרי שהודות לתצוגת המשחק של וודלי ולנגיעות מכחול יפות בתסריט ובהוצאתו לפועל, הוא מצליח להגיע בסופו לשיאים רגשיים ובעיקר לעורר השראה. מעל הכל, "היורשים" מזכיר שוב כי חבל לחכות למפגש עם המוות בשביל להתחיל לחיות.

      "היורשים" וג'ורג' קלוני זוכים בגלובוס הזהב
      ג'ורג' קלוני בן 50: התקווה והאכזבה
      "היורשים": איפה ומתי רואים?
      "היורשים": אהבתם? ספרו לנו בפייסבוק