ויסלבה שימבורסקה: שלושה קטעים מתוך "קריאת רשות"

"הו טרובדור, לצערי איני יכול לומר משהו מדויק יותר, כי למרות שאני עצמי השתתפתי באופרה הזאת פעמים רבות, עד היום איני מבין מה מתרחש בה..." את הווידוי הזה רשם ביומנו הטנור הווינאי הנודע ליאו ש?ל?ז?ק. הו, איזו אבן כבדה נגולה מעל ליבי! אז אני לא היחידה באולם שלא תמיד מצליחה לתפוס מי שר נגד מי ומדוע הוא התחפש למשרת שמתגלה פתאום כנערה אדמונית דדנית, ומדוע נערה בשרנית זו מתעלפת למראה בתולה אחרת, מבוגרת בהרבה, הקוראת לה בתה היקרה מכל שאבדה וסופסוף נמצאה. ובכן לא רק אני אלא גם הם, על הבמה, לא יודעים מה מתרחש! מתברר שמדריכים לאופרה כמו זה של יוזף ק?נ?ס?ק?י נחוצים משני צידי הבמה. איני צריכה לפרסם את הספר. מהדורתו הראשונה נספגה כמו מים בחול. אציין רק שהספר סוקר מאתיים אופרות, ממונטוורדי עד לשנות השישים שלנו. קיצור תולדות חייו של היוצר, אחר-כך פירוט עלילת האופרה, ולבסוף איפיון קצר של הצד המוזיקלי. איני טוענת שהצלחתי לגמוע בבת-אחת מאתיים אופרות. לעומת זאת קראתי את כל רשימות המשתתפים יחד עם ציון סוג קולם. בעולם האופרה שוררת פוליטיקה אישית נוקשה. היחסים במשפחה נשמרים באמצעות חוקים שאין להפר, ממש כמו בשבטים הקדומים. הסופרן צריכה להיות בתו של הבס, אישתו של הבריטון, המאהבת של הטנור. לטנור אסור ללדת אלט או להזדווג עם קונטרה-אלט. נדיר למצוא מאהב בריטון, וטוב יהיה אם יחפש לו איזה מצו-סופרן. המצו-סופרנים מצידם צריכים להישמר מפני הטנורים – על-פי-רוב הגורל גוזר עליהם להיות "האישה השנייה" או תפקיד נוגה עוד יותר של ידידו?ת הסופרנים. האישה בעלת הזקן היחידה בתולדות האופרה (ראה סטרווינסקי) שרה במצו-סופרן וכמובן שאינה יודעת אושר מהו. לבד מן האבות, בקול בס שרים על-פי-רוב הקרדינלים, כוחות האופל, פקידי הכלא או, באחד המקרים, מנהל בית-החולים לחולי נפש. הדברים שלעיל אינם מובילים לשום מסקנה. אני מכבדת את האופרה, שאיננה החיים האמיתיים, ומכבדת את החיים, שלפעמים הם אופרה אמיתית.


יוזף ק?נסקי, המדריך לאופרה, מהדורה שנייה, ההוצאה הפולנית למוזיקה, קרקוב 1968.

לסופר אחד, שניחן בדמיון ערני, הציעו לכתוב דבר-מה לילדים. "מצוין," השיב בשמחה, "יש לי איזה רעיון עם מכשפה." הגברות מההוצאה לאור נופפו בידיהן: "רק לא מכשפות, אסור להפחיד את הילדים!" – "ומה עם הצעצועים בחנויות," שאל הסופר, "הדובונים הפוזלים הללו מקטיפה שעירה?" באשר לי, אני חושבת על זה מזווית אחרת. ילדים אוהבים אגדות מפחידות. יש להם צורך טבעי לחוות התרגשות גדולה. אנדרסן הפחיד ילדים והם לא נטרו לו על כך, גם לא בבגרותם. אגדותיו היפהפיות שופעות יצורים על-טבעיים, בלי להביא בחשבון את בעלי-החיים המדברים ואת הדליים הפטפטניים. לא כל החבורה הזאת נחמדה ובלתי-מזיקה. יותר מכולם מופיע המוות, דמות חסרת-רחם. לפתע פתאום הוא פולש אל לב-ליבה של השמחה ונושא עימו את הטובים ביותר, את האהובים מכל. אנדרסן התייחס לילדים ברצינות. הוא מספר להם לא רק על הצד השמח של החיים אלא גם על מצוקותיהם, דאגותיהם, ומפלותיהם הלא תמיד מוצדקות. אגדותיו, המאוכלסות ביצירי דמיון, ריאליסטיות יותר מטונות של ספרות ילדים בת זמננו, השומרת על סבירות ובורחת מן הפלאי כמו מאש. לאנדרסן היה אומץ לכתוב אגדות עם סוף עצוב. הוא חשב שצריך להיות טוב, לא מפני שזה משתלם (תפיסה המשו?וקת בעקשנות במעשיות-מוסר-השכל בנות זמננו, והרי במציאות זה לא תמיד כך) אלא משום שמקור הרוע במוגבלות חשיבתית ורגשית, וזאת הצורה היחידה של דלות שממנה יש לסלוד. והיא מצחיקה, כמה שהיא מצחיקה! אנדרסן לא היה סופר גדול בלי חוש ההומור שלו, הנוצץ בכל גוני הקשת ¬– מטו?ב לב ועד לעג. אבל הוא לא היה מוראליסט גדול אילו היה בעצמו התגלמות טו?ב הלב. הו לא, היו לו גחמותיו וחולשותיו, ובחיי היומיום היה בלתי-נסבל. דומה שדיקנס הוא שבירך את היום שבו אנדרסן בא לבקרו והשתכן בחדרון שהתמלא פרחים לכבודו. ואחר-כך בירך את היום שבו יצא האורח אל עבר ערפילי קופנהאגן. אפשר היה להעלות על הדעת שסופרים הדומים זה לזה מבחינות כה רבות היו צריכים להסתכל איש בעיני רעהו עד יום מותם. נו, מה לעשות.


האנס כריסטיאן אנדרסן, אגדות, מהדורה חמישית (בבקשה!), תירגמו סטפניה ביילין וירוסלב איוושקביץ', ההוצאה הלאומית לאור, ורשה 1969.

אנו חולמים, אבל באיזה חוסר-הקפדה, באיזה חוסר-דיוק! "אני רוצה להיות ציפור" אומר אדם זה או אחר. אך לו? הפך אותו הגורל הצייתן לתרנגול-הודו היה חש עצמו מרומה. לא זה מה שרצה. סכנות גדולות עוד יותר טמונות בציר הזמן. "אני רוצה להיות בוורשה במאה ה-18" היית מפלל בלא דאגה וחושב שדי בכך. שמכל המקומות תנחת בוודאי בסלון של הוד מלכותו סטניסלב פ?ו?נייטו?בסקי שיאחז בידך בחיוך רך ויוביל אותך אל אולם הסעודות לארוחת צהריים של יום חמישי. במקום זה אתה צונח לתוך השלולית הראשונה שנקרית בדרכך. בקושי נחלצת ממנה, מייד נכנסת לסימטה הצרה מרכבה רתומה לשמונה סוסים, מצמידה אותך, המבוהל, אל הקיר ושוב מכסה אותך בבוץ מכף רגל ועד ראש. וחשוך כאן עד שאינך רואה את קצה אפך, אינך יודע לאן לפנות, אתה משתרך בצידם האחורי של אי-אלה ארמונות, בתוהו ובוהו של סימטאות לא-מרוצפות, הררי אשפה ועיי חורבות. עד מהרה יגיחו מן העלטה ביריונים ויתחילו לטלטל אותך בדש מעילך. איני כותבת סיפור, ולכן אינני חייבת להמציא מפלט מצרה זו. די בכך שאתה יושב בפונדק ומגישים לך צלי, אבל בצלחת מלוכלכת. בעקבות הערתך הפונדקאי ישלוף את כנף חולצתו מתוך המכנסיים ויצחצח את הצלחת. כשתתרעם יאמר לך שנראה כי התחנכת בג'ונגל, שהרי אינך יודע שכך בדיוק נהג הנסיך רדז'יוויל ביחס לגבירותיו. בבית-המלון, אחרי שלא הצלחת לקבל מים לרחצה, אתה צונח על המיטה ומייד מסתערים עליך פרעושים. סופסוף לפני עלות השחר אתה נרדם וממהר להקיץ למשמע צעקות – בקומה מתחתיך מישהו הצית אש. בלי להמתין למכבי-האש, שטרם הומצאו, אתה קופץ מהחלון, ורק הודות לערימות הזבל המצחינות שובר רגל ולא את המפרקת. את השבר מאחה, בלי הרדמה, גלב טירון. תהיה בר מזל אם לא יתפתח נמק ואם העצמות תתאחינה כמו שצריך. בצליעה קלה אתה חוזר לתקופתך שלך ורוכש את הספר שממנו צריך היה להתחיל: חיי היומיום בוורשה בתקופת ההשכלה. הוא יאפשר לך למצוא מחדש את האיזון הראוי בין ארציותם לשמימיותם של הזמנים ההם.


אנה ב??רד?צקה ואירנה טו?רנאו?, חיי היומיום בוורשה בתקופת ההשכלה, ההוצאה הלאומית לאור, ורשה 1969.

ויסלבה שימבורסקה: מה סוד הקסם של המשוררת הענקית?
ויסלבה שימבורסקה הלכה לעולמה: פרידה