סופרי המד"ב והפנטזיה תמיד היו זריזים יותר מסופרי הפרוזה לחזות ולבודד את סוגיות המוסר והדילמות הערכיות העומדים בפני האנושות. עקרונית, ההבחנה הזו בין מד"ב ובין פרוזה היא לחלוטין לא הכרחית, ואין שום סיבה להאמין שאלו עולים על אלו ביכולתם לאבחן את הכשלים והפרכות של המוסריות האנושית, אלא שסופרי המד"ב רשאים לברוא כל עולם דמיוני שעולה בדעתם והם אינם כבולים לתבניות ההיסטוריה והידע האוניברסאלי.
שפן מכושף נוסף שיכולים לשלוף סופרי המד"ב מהכובע שלהם, הוא ההרחקה של מושאי הכתיבה שלהם מהעולם המוכר לקורא, ועל ידי ההזרה הזו הם מאלצים את הקוראים לחשוב מחדש על אמות המידה שלהם מבלי להפוך אותם לשותפים לפשע בהכרח; האצבע המאשימה מורחקת עד לעולם אחר.
"משחקי הרעב" של סוזן קולינס שמגיעים לסיומם עכשיו בספר האחרון לטרילוגיה "עורבני חקיין", נפתחו בקול תרועה מבטיחה, עם כמה מחלות ילדות ודמיון מסויים ליצירות ספרותיות אחרות, והיה על קולינס להוכיח שתצליח לנווט את הטרילוגיה שלה אל מעבר למוצר נוסחתי ועובד כדי להצליח לייצר באמת סדרת מד"ב לנוער (לפי הגדרתה) עצמאית, ומקורית. הספר שחותם את הטרילוגיה לא רק שמצליח לקשור את הקצוות, ולהעמיד בכבוד דמות ראשית חשובה ומשפיעה, אלא גם מוכיח שקולינס מעזה לצעוד הרחק מעבר למים הבטוחים של סדרות נוער, ולמתוח את הגבולות.
קטניס, גיבורת טרילוגית "משחקי הרעב", מוצאת עצמה בספר השלישי כשהיא נאלצת לאסוף את השברים מהמרד הלא צפוי אותו הובילה נגד הקפיטול בספר השני "התלקחות", אז הפכה בעל כורחה לעוקבני החקיין הסמל של חופש המחשבה והפעולה בתוך משחקי הרעב - מציאות אכזרית בה המתמודדים נאלצים לטבוח זה בזה לשעשועם של שליטי פאנם, שמשדרים את הקרבות בטלוויזית ריאליטי לכל המחוזות.
בסוף הטרילוגיה מצליחה קולינס להוכיח שהיא אינה עורבני חקיין שמחזיר הדהוד של קולות אנושיין שנשמעו לפניה - היא מתרחקת מספיק מעולמה של ג'יי.קיי רולינג והארי פוטר, ומובילה את הגיבורה שלה למחוזות אפלים הרבה יותר מאלו של הבריטי המנומס. היא מתגברת על נקודת הפתיחה המזכירה את זו של "הקורבן השביעי" של רוברט שקלי (שעל פיו נעשה ב-1987 סרט בכיכובו של ארנולד שוורצנגר שנקרא "The running man"), שחזה את תרבות תוכניות הריאליטי ואת האכזריות שהן טומנות בהן. גם קריאות ההתלהבות המביכות של סטפני מאייר, מחברת סדרת "דמדומים" על כריכות הספרים של קולינס, לא מצליחות לייצר נקודות מימשק קרובות מדי בין פנטזיית הערפדים ואנשי הזאב של מאייר לעולם העתידני, האפל מיסודו שבוראת ניקולס.
קולינס שומרת על נקודות החוזק שליוו את סדרת "משחקי הרעב", במתח המשולש התמידי בין קטניס היפה והאמיצה, לפיט?ה הנאמן שמאוהב בה מילדות ולבין גייל שהיה לה אח גדול והמגונן היחיד במציאות שבה היא חשופה תמידית. אבל רומנטיקת הנעורים הזו לא מפריעה לניקולס לייצר סיפור פקוח עיניים וישיר שבו לכל מהלך יש מחיר, ובמקרה של קטניס המחיר הוא לא רק אישי, הוא גם משליך על העולם שאותו היא נאלצת בכורח לייצג עכשיו. העובדה היא שלמרות הפיתוי לכופף את המסר האנטי קפיטליסטי, המתנגד לניכור המערבי והחושף את סכנות המודרניזציה ולהשטיח אותו לכדי מוצר מתקתק ונוח לבליעה, קולינס עומדת בגבורה מול הסכנה.
"משחקי הרעב" הוא אפוס מדכא, מלא ביקורת ואזהרות על הכיוונים האפשריים שאליהם צועדת האנושות בפזיזות. הוא מרתק בגלל השוני של העולם הבדיוני שקולינס בוראת ובגלל קטניס (שדמותה אמנם מפותחת פחות בספר האחרון לטובת התפקיד והמסר שמונחים על כתפיה), אבל הוא מהפך קרביים דווקא בגלל הדמיון לעולם שבו אנחנו חיים בו כבר עכשיו עולם שבו המאיון העליון מנהל את שאר האנושות כאילו היה מפעיל בובות אכזרי וכל יכול. אם זהו כבר עכשיו המצב, הרי שכולנו בשלב כזה או אחר נצטרך לבחור האם לשחק בעצמנו את משחקי הרעב.
משחקי הרעב - עורבני חקיין / סוזן קולינס, הוצאת כנרת, בתרגום יעל אכמון, 350 עמודים
"משחקי הרעב" - על ריאליטי משלמים בחיים: ביקורת הספר הראשון
"משחקי הרעב - עורבני חקיין" - קראו את הפרק הראשון
"משחקי הרעב - מה חשבתם על סיום הטרילוגיה? שתפו אותנו בפייסבוק