"The Voice" מוסרית יותר מסרט על רוני הררי: חמש הערות על טלוויזיה

אפקט הכסא המסתובב היה האלמנט הראשון שגרם ל-"The Voice" להפוך ללהיט כל כך מהר גם בישראל. החשש היה שעם תום שלב האודישנים והמעבר לתחרות עצמה, "The Voice" תאבד את העוקץ. תוכנית האודישנים הראשונה אמש (רביעי) הוכיחה שאנשי רשת עשו שיעורי בית: המנטורים באו מוכנים וחדים, (אביב גפן עושה בטלוויזיה דברים שלקחו לטאלנטים ותיקים ממנו שנים), הדרמה עבדה בכל הכוח, הרמה המוזיקלית של העיבודים והלהקה גבוהה מאוד, מיכאל אלוני השתלב היטב ולא העיק ו-"The Voice" פשוט עובדת כמו מכונה. בנוסף, היעדרם של ה-SMSים והטלת המשקל על המנטורים מעצימה את הדרמה ויוצרת תחרות מוזיקלית, במקום תחרות יופי.

ממול, בערוץ 10, אמנון לוי שוב הלך על סחיטת המיצים עם עוד משדר מתלהם של "פנים אמיתיות" והפעם עם רוני הררי, כנראה המשך טבעי לעיסוק ברב עובדיה יוסף, יוסי גיספן, ילדה עם 30 זהויות ואייל ברקוביץ'. הררי כנראה למד מאחיו, יוסי, וגילה את המשיכה של עולם התקשורת לעולם התחתון והנה, יש לו ספר, כתבת מגזין במעריב וגם דוקו אצל אמנון לוי, ממש סוגה עילית.

הבחירה ב-"The Voice" לעומת סרט על רוני הררי היא לא רק בחירה בידורית, אלא בחירה מוסרית. בדומה לעוולה שבמתן במה מפרגנת למרגול דקותיים אחרי שהורשעה בסחיטה באיומים, הקידום האגרסיבי לראיון, כולל הדיווח הכמעט מחויך של ערוץ 10 אודות יריות על ביתו של הררי, לכאורה לקראת שידור הראיון, מעורר קבס. קצת מפתיע לומר זאת, אבל הנה מקרה שבו ריאליטי הוא לא הדבר הכי נורא בעולם.

נניח שפלוני הוא מה שנקרא "חסר חיים". נניח שפלוני יושב ביום שישי בערב, מאזין מביתו פנימה לחיים שבחוצה, קופסת Take Away זולה על ברכיו המפוג'מות, ושלט טלוויזיה בידו. לטלוויזיה אז יש תפקיד קריטי, רפואי כמעט, להציל את פלוני משממת ובדידות חייו, ולבדר אותו בחיים פיקטיביים באיכותHD של אחרים דמיוניים ונוצצים. אבל בדיוק אז נזכרת הטלוויזיה שגם לה מתחשק להשתרלל בחוצות והיא משאירה על עצמה שומר מסך מהסוג המעליב ביותר – שידורים חוזרים, שאריות מחוממות מכל השבוע שהיה, סרטים שאף בית קולנוע לא טרח להקרין מעולם, ו"אחד נגד 100".

למה מכל הימים דווקא ביום שישי בערב הטלוויזיה בוחרת לזלזל בצופים שלה אחרי שבמהלך כל ימי החול יצאה מגדרה כדי לפתות אותם, זה בהחלט לא ברור ומקומם. אבל זה שהיא עושה את זה דווקא לבודדים, שבורי הלב, והמלקקים את פצעיהם – זו כבר ממש התעללות.

"ערב טוב עם גיא פינס" היא תוכנית מושלמת להליכון. למעשה, יש תיאוריה שהיא בנויה כולה לאנשים שחייבים לראות משהו כשהם מנסים להיראות כמו לירון ויצמן פינת ג'ייסון דנינו הולט: חדשות וכתבות לייט, פרצופים שכולם מכירים, קצב מהיר, קלילות, קלילות, קלילות. אלא שיש פינה אחת שמחרבת באחת כל מאמץ לרוץ עם התיאוריה למרחקים ארוכים: פינת האוכל של עמית אהרונסון.

אהרונסון, לשעבר עורך חדשות החוץ של התוכנית, מגיש פינת אוכל הדוניסטית שמשחקת בדיוק כמעט מרגיז על התשוקה של ישראלים לאוכל מצד אחד ולסלבס מצד שני. העיסוק שלה בטרנדים ותופעות בעולם האוכל נעשה דרך הפריזמה הגיא פינסית הנוצצת, עם דגש עצום על צילומי ויז'ואל שהופכים את הריצה למייאשת: למי בא להוריד במשקל; רוצים סטייק, אדום, עכשיו.

"תא גורדין" פתחה את הסדרה ביריית פתיחה מבטיחה, וזו אולי לא חוכמה להוציא פרק ראשון מצוין – זו כן, כאן זה לא ארצות הברית ולא מחלקים תקציבים על ימין ועל שמאל לפיילוטים מושקעים רק כדי שאחר כך יוכלו לבטל אותם, אבל נניח לזה בצד – החוכמה האמיתית היא להצליח להמשיך את תנופת האינרציה של אותו קליע שנורה בפרק הראשון ולהמשיך לפרוע את ערימת הצ'קים שחולקו בתשלומים.

המורכבות והמצוינות של "תא גורדין" כל כך לא מובנות מאליהן, שבכל פרק חדש אי אפשר שלא להתפעל מהתסריט, הבימוי והמשחק, ובמקביל להתבונן עליו במבט חיצוני יותר ולשמוח על שיש סוג של יצירה ישראלית כזו. "תא גורדין" לא רק שממשיכה לקיים את ההבטחה, אלא עוד מגדילה עשות והפרקים הופכים מותחים, דחוסים ומפתים יותר לצפייה.

"תא גורדין": סדרת מתח מצוינת מהפרק הראשון

על הסדרה "נקמה" שמענו דברים טובים – סדרה שמבוססת על סיפורו הקלאסי של אלכסנדר דיומא, "הרוזן ממונטה כריסטו"; גיבורה נשית חזקה וערמומית – מה יכול להיות רע? ובכן, מה שיכול להיות רע הוא שכמו בפעמים רבות בסדרות טלוויזיה, המשא האינטלקטואלי שהתסריטאים מטילים על הגיבור שלהם, פשוט לא תואם את מימדי כתפיו.

או אם לומר את זה באופן בוטה במיוחד – אמילי ת'רון הגיבורה שמגיעה אל ההאמפטונס כיורשת עשירה ומסתורית, ומסתבר שהיא מקישה מרגריטות עם השמנה והסלתה של ארה"ב רק כדי לנקום נקמה ארוכה ומורכבת בכל מי שהפליל את אביה כשהיתה ילדה – פשוט לא נראית אינטליגנטית או כריזמתית מספיק כדי לחשוב על כל זה בעצמה.

הסדרה חמודה, החתיכים חתיכים, מדלן סטו משגעת בתפקיד אמא של אדיפוס – אבל כשאתה מתבונן רגע ארוך מדי בעיניה החלולות-משהו של אמילי ואן-קאמפ המלוהקת לתפקיד הראשי, אין לך אלא לנוד בראשך בצער – לא. היא פשוט מהבולה מדי בשביל לחשוב על כל זה בעצמה.

גם לכם יש הערה על הטלוויזיה? שתפו אותנו בפייסבוק