תסתכלו על עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה, ועכשיו על העמוד של הנשיא. ושוב על עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה ובחזרה אל העמוד של הנשיא. למרבה הצער, הוא לא עמוד הפייסבוק של הנשיא. גם אנשי ראש הממשלה הבינו זאת לא מזמן והקימו עמוד פייסבוק נוסף לבנימין נתניהו באווירה רשמית פחות. הם ביקשו ממנו להצטלם לסרטון מגניב ולעשות לייק עם היד ופתחו לו חשבון טוויטר מגניב כמו שיש לאובמה. תסתכלו על חשבון הטוויטר של ביבי ועכשיו על זה של אובמה. איך אומר ביבי, אם זה נראה כמו מאמץ להיות מגניב ומריח כמו מאמץ להיות מגניב, כנראה שמדובר במאמץ גרעיני להיות מגניב.
תפקידם של ראש הממשלה והנשיא הוא אמנם לא להיות מגניבים, אבל הנוכחות הדיגיטלית שלהם ברשת חייבת להיות קצת פחות מעונבת, או לפחות להיראות אמינה. אם לא בגלל האופי הישיר והבוטה של המדיום האינטרנטי, אז לפחות בגלל אופי הקהל. מבט אחד על תמונת הפרופיל של פרס בעמוד הפייסבוק החדש והמדובר שלו, מלמד על הגישה המאווררת הזו. בעוד ביבי חנוט בתוך העניבה שלו על רקע לשכת ראש הממשלה, פרס נינוח, יושב לו כאחרון הילדים הרעים על כיסא מסובב, כאילו היה דני זוקו בכבודו.
בנוסף הסרטון "Be My Friend For Peace" ששוחרר מטעם נשיא המדינה בשבוע שעבר (הפקה מוזיקלית של נוי אלוש ובימוי של נועם ורדי, שני יוצרים צעירים ומרעננים), נותן בראש בקצב הדאנס לסרטון הלייק היבשושי של ביבי. זה לא שביבי צריך לרוץ עכשיו ולצלם קליפ היפ הופ על רקע חומות ירושלים, אבל אין ספק שהוא, כמו שאר הפוליטיקאים הפועלים ברשתות החברתיות, צריכים לאמץ סגנון קצת יותר משוחרר או לפחות להיות קצת יותר אמינים בשפת הרשת שלהם. זו לא שאלה של זמן חופשי, זו שאלה של צורך הכרחי שלא נופל משאר המחויבויות התקשורתיות של פוליטיקאי בעידן המודרני. כמו שכל פוליטיקאי לומד איך לדבר עם התקשורת, הוא מחויב גם ללמוד כיצד לדבר ברשתות החברתיות.
קחו למשל את שלי יחימוביץ' עם הדף המוצלח שלה בפייסבוק. לא כל סטטוס מתייחס בהכרח לפוליטיקה שזה כבר עניין מרענן לכשעצמו וגם כשסטטוס כלשהו לא נכתב על ידה, כפי שבוודאות ביבי לא כותב את העדכונים שלו בדף ראש הממשלה, הוא נכתב ומזוהה על ידי אחד מעוזריה ולא מתיימר להיכתב בשפתה. שקיפות מלאה. גם חבר הכנסת כרמל שאמה הכהן נמנה בין הפוליטיקאים שמבינים את המדיום הדיגיטלי עם פרופיל אישי שיוצר מעורבות יפה. אפילו כשהוא זורק ביטויים כמו "ביג לייק" לעתים תכופות מדי, הוא מגלה רלוונטיות בנושאים בהם הוא מעדכן בסטטוסים שלו.
אבל להוציא עוד כמה יחידי סגולה, כאלה שגם הלכו צעד קדימה ופתחו חשבון טוויטר למשל, מרבית הפוליטיקאים הישראלים עדיין נראים, הולכים, מדברים או מצייצים כמו ברווז גרעיני. יאיר לפיד הוא כזה שבלט מביניהם כמי שהיה לו הפוטנציאל הגדול ביותר להיות כוכב רשת, בעיקר בזכות היותו עיתונאי והרי השיח האינטרנטי נשען לא מעט על עקרונות חופש הביטוי והזכות לדעת עליהם נשענת גם העיתונות. אבל כבר בתחילת דרכו בפייסבוק ניהל לפיד את דף התומכים שלו באופן שגוי למדי. בין מחיקת תגובות לתשובות חסרות סבלנות לכמויות אדירות של ספאם לא רלוונטי על הקיר, הפייסבוק של יאיר לפיד מרגיש כמו הסבא המבאס של הפייסבוק של שמעון פרס, כשהוא נטול חוש הומור, נטול מענה אמיתי מיידי ועמוס בפרסומי ספאם שאינם קשורים.
בסופה של בחינה מהירה והשוואה בין פוליטיקאים, שמעון פרס, הסוס הוותיק הישיש שחי לא מעט מחייו בעידן שבו אפילו לא היתה טלוויזיה, הראה בכל זאת לצעירים של היום איך עושים עמוד פייסבוק רלוונטי, ענייני, מצחיק וקליל. נכון, החגיגה של פרס עם השערים הראשיים בעיתונים וההכרזה הגדולה שכללה מפגש פסגה בינו לבין מארק צוקרברג מסריחה מפרובינציאליות (גרעינית) ישראלית טיפוסית. הרי אפשר לעשות עבודה טובה ולשתוק, כמו שהמלכה ראניה מירדן עושה בטוויטר כבר לא מעט זמן ואפשר להצטרף לפייסבוק גם מבלי לבקש חברות אישית מצוקרברג כמו שעשה ביבי. ונכון, להצטרף לפייסבוק ב-2012 ולעשות מזה הודעה לעיתונות זה קצת לחגוג את האיחור רק בזכות כך שאיחרת רק מעט. הרי אובמה, שכבר ממזמן פתח חשבון אינסטגרם בכיף מסנן איזה "פחחח" במבטא אמריקאי, תוך כדי שהוא שר שיר מגניב של אל גרין ומחליק את אצבעותיו הקוליות על הטאבלט הכי עדכני שלו.
ולמרות הכל, פרס מצליח בכל זאת לעשות משהו שאף מנהיג ישראלי עוד לא עשה. הוא עושה את זה חו"ל. הוא מדבר באנגלית, הוא ממוקסס כאחרון הלהיטים של דיויד גואטה, הוא מגלה הומור עצמי ומתחכך עם סלבס ליגה א'. כל המרכיבים של קמפיין אובמה לשנת 2008. האמון שפרס נתן באנשי הפרויקט הדיגיטלי שלו (כמו רון שלי, מנכ"ל חברת מגפון דיגיטל שהובילה את הפרויקט) והבחירה הלא צפויה באנשי מקצוע שנושמים וחיים אינטרנט כמו ורדי ואלוש, מעידים על אומץ וחזון שלהרבה מנהיגים בעולם פשוט אין. ניצחון ראשון לפרס על ביבי.