דון דלילו, מי שנחשב לאחד היוצרים הגדולים של הספרות האמריקאית העכשווית, כתב ב-2003 את הספר "קוסמופוליס", שבו סקר יום אחד בחיי אריק פאקר, מיליארדר בן 28, שחוצה את ניו יורק הפקוקה עם שיירת הלימוזינות שלו, כשהמטרה היא להגיע לס?פ?ר שלו בקצה השני של העיר. רוב עלילת הספר מתרחשת בתוך הלימוזינה של פאקר, המאובזרת באינספור מסכי מחשבים וטלוויזיה, שמזרימים אליה מידע שוטף מהשווקים הפיננסיים. מדי פעם מצטרף אליו בן שיח כזה או אחר: אנשים שהוא עובד איתם, נשים שהוא שוכב איתן ועוד כהנה וכהנה. בינתיים, העיר מתמלאת במפגינים אנרכיסטים זועמים, ופאקר מקבל התראות מדאיגות על כוונה להתנקש בחייו.
כשספרו של דלילו פורסם לפני עשר שנים, הוא זכה לביקורות שליליות למדי ונחשב כמסמן את תחילת השקיעה היצירתית שלו. בדיעבד, הספר נתפס כמנבא את המשבר הכלכלי העולמי של השנים האחרונות, ועל כן אפשר להבין את ההחלטה של המפיק הפורטוגזי פאולו ברנקו לנצל את הרגע ההיסטורי ולהפוך את הספר לסרט. את מלאכת העיבוד והבימוי הפקיד ברנקו בידיו של דיוויד קרוננברג, אחד הבמאים המרתקים בקולנוע העולמי בשלושת העשורים האחרונים, מה שהפך את "קוסמופוליס" לפרויקט מסקרן במיוחד.
קרוננברג היה במשך שנים רבות במאי קאלט בעל סגנון יחודי, עם משיכה לאימה הפסיכולוגית, לטכנולוגיה ולפרוורטיות, שבאה לידי ביטוי בהברקות כמו "הזבוב", "אקזיסטנס", "וידאודרום" ועוד. בעשור האחרון, קרוננברג פצח בתהליך של התמתנות סגנונית והתקרבות למיינסטרים. הוא לא זנח אמנם את הנושאים שעניינו אותו, אבל למד לטפל בהם באופן שמאפשר לפסטיבלים הבינלאומיים המרכזיים ולצופים אניני טעם לחבק אותו מבלי להתבייש. במילים אחרות, עם הרבה פחות הפרשות גוף, מוזרויות ופורנו מוסווה. באופן הזה, יצר קרוננברג את "ספיידר", "היסטוריה של אלימות", "סימנים של כבוד" ולאחרונה את "שיטה מסוכנת", סרטים שרובם התחרו בקאן ובוונציה, וקטפו מועמדויות לאוסקר ולגלובוס הזהב. מצד שני, רבים יסכימו, שאת הסרטים הבאמת טובים שלו, קרוננברג יצר הרבה לפני שזכה לחיבוק על ידי הממסד הקולנועי, ולא בטוח כמה ההתמתנות עשתה לו טוב.
גם "קוסמופוליס" הוא סרט שממשיך את המגמה המתונה שאפיינה את קרוננברג בשנים האחרונות, וגם הוא הוצג לראשונה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן היוקרתי. יותר מזה, מדובר בסרט שבו קרוננברג כמעט ומעלים את עצמו כיוצר ייחודי, לטובת העברה כמעט מדויקת של הספר של דלילו למסך. בראיונות שהתפרסמו לקראת יציאת הסרט, סיפר קרוננברג על האופן שבו הצליח לכתוב את התסריט תוך שישה ימים בלבד, באמצעות העתקה ישירה של כל הדיאלוגים מהספר ולאחר מכן שיבוץ הוראות הבימוי ביניהם. האמת, ככה זה גם נראה. "קוסמופוליס" של קרוננברג נשען ברובו על דיאלוגים ספרותיים מלאכותיים, והתוצאה היא תחושת זיוף, שמלווה את הסרט כבר מרגעיו הראשונים. אז נכון שלכתיבה של דלילו יש סגנון ייחודי ופיוטי, אבל הקולנוע הוא מדיום שמשווע לריאליזם, גם כשמדובר בעולם פנטסטי, והיעדרו המוחלט מ"קוסמופוליס" אינו מאפשר לקרוננברג לברוא עולם קולנועי אמין ובעל תוקף.
המלאכותיות של הדיאלוגים לא עוזרת לצוות השחקנים המרשים, הכולל בין השאר את פול ג'יאמטי, ז'ולייט בינוש, מתיו אמלריק וכמובן את אליל הבנות רוברט פטינסון (הלא הוא אדוארד הערפד מ"דמדומים") ליצור דמויות אנושיות, שיש להן איזשהו סיכוי לעורר אמפתיה אצל הצופים. כולם נדחקים ליצירה של עבודות משחק כלליות ושטוחות, שמעוררות בצופים בעיקר תימהון. לכך מצטרפת גם הבעייתיות של הלוקיישן המוגבל של הלימוזינה, שבו מתרחשת רוב העלילה, שגורר את קרוננברג להעמדות סטטיות וחסרות מעוף, התורמות לאנטי-קולנועיותו המובהקת של הסרט. כל אלה יוצרים תרכובת מפוספסת ומעיקה, שהופכת את "קוסמופוליס" לאחד הכשלונות הכי מובהקים בקריירה של קרוננברג.
"קוסמופוליס" - מתי ואיפה רואים?
"קוסמופוליס" - השדרוג של רוברט פטינסון
"קוסמופוליס" - ראיון עם שרה גאדון על מחלות הסלבס
"קוסמופוליס" - פול ג'יאמטי חושב שהעולם במצב קטסטרופלי. ראיון
"קוסמופוליס" - האם תצפו? שתפו אותנו בפייסבוק