כל כמה זמן צצים במרחב הסרטים האלה, שסוחבים אחריהם כבר מהקרנותיהם הראשונות בפסטיבלים הבינלאומיים שובל ארוך של באזז. אנחנו שומעים על הסרטים האלה הרבה לפני שאנחנו רואים אותם, וכבר מהתחלה ברור שנשמע עליהם קוטפים עוד ועוד פרסים, מגיעים לעוד ועוד שיאים קופתיים ובסוף גם חוגגים בטקסי סיכום השנה האמריקאיים, ובראשם האוסקר. זה בדיוק היה המקרה בשנה שעברה עם "דרייב" של ניקולס ווינדינג רפן ו"הארטיסט" של מישל הזנווציוס. מה שבדרך כלל מאפיין "סרטי באזז" הוא אלמנט ההפתעה. לתוך מנעד צפוי למדי של התוצרת הקולנועית "האיכותית", הם פולשים בלי התראה מוקדמת עם חידוש אסתטי, נושא רענן או גישה מתוחכמת לבימוי שחקנים, שגורמים לנו להתעורר מהתרדמת של השגרה ולהתלהב, כאילו אנחנו ילדים, שבאים לאחת מהקרנות הקולנוע הראשונות שלנו.
"חיות הדרום הפראי" הוא סרט הבאזז המובהק של שנת 2012. בכל הנוגע לפרסים, הוא כבר עשה דבר לא יאמן כמעט, וקטף גם את "מצלמת הזהב" היוקרתית לסרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל קאן וגם את פרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס. חלק מהביקורות מהללות אותו כיצירת מופת, ואחד מסרטי הביכורים הטובים של כל הזמנים, כשההשוואה החוזרת היא לטרנס מאליק הדגול.
ואכן, "חיות הדרום הפראי" הוא סרט שמביא למסך עולם פיזי ואסתטי, שמרגיש חדש ומיוחד במינו, וזאת למרות שלפי עדויות היוצרים, נעשה כמעט ללא תקציב. הסרט הוא תוצר של קולקטיב אמנים רב תחומי בשם "קורט 13", שנוסד על ידי הבמאי בן צייטלין וחברו האנימטור ריי טינטורי בזמן לימודי הקולנוע שלהם, במטרה להתיישב באזורים גיאוגרפיים נחשלים וליצור שם סרטים "מעשה יד", תוך כדי שיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית, שנציגיה הלא מקצועיים משחקים בסרט.
"חיות הדרום הפראי" צולם אמנם בניו אורלינס ומתייחס לחומרי המציאות, ובראשם אסון הוריקן קתרינה מלפני שבע שנים, אך צייטלין הבמאי מעביר אותם תהליך של הפשטה ורוקח מהם עולם בדיוני חצי-פנטסטי. העולם הזה מתגלה לצופים דרך עיניה של הילדה בת השש האשפאפי (קוונז'יין וואליס), שגרה עם אביה החולה (דוויט הנרי) בתוך אזור גיאוגרפי מועד להצפות בשם "האמבטיה". את המקום מאכלסת קהילה ענייה אך שוקקת חיים, שמתמודדת עם אתגר חדש, כאשר הקרחונים בקוטב נמסים, והחיים במקום מתחילים להיות בלתי אפשריים. במצב הזה, האשפאפי נאלצת לקחת בידיה את השליטה על חייה, ולהוביל את משפחתה וקהילתה למנוחה ולנחלה.
אין ספק, ש"חיות הדרום הפראי" הוא סרט ייחודי, ועל כך מגיעות לו תשבוחות. הוא נראה שונה מהמקובל, גם בגלל המרחב הגיאוגרפי שהוא מתעד וגם בגלל הצילום המחוספס במצלמת סופר 16, ובחירתו בהתמקדות בתקריבים. גם השילוב בין הריאליזם לפנטזיה מסמן את בן צייטלין כיוצר שיש לו מה להציע לעולם. הבעיה של הסרט היא שבשורה התחתונה מדובר במצבור של קיטש. צייטלין מכור ליופי ולרגשנות, וכמעט כל רגע של הסרט מעיד על כך. עצם העובדה שהוא מציב במרכזו ילדה סופר-חמודה, שגם יש לה שם של כלבלב, כאשר רוב הסרט הוא רצף של ייסורים וחוויות לא נעימות שהיא עומדת בהם בגבורה, הוא משהו שקשה לצאת ממנו בשלום.
העובדה שאין כאן סיפור דרמטי ממשי, בעוד שהדמויות נותרות שטחיות מכדי שנוכל להתעניין בהן באמת מקצינה את הבעיה. מצד שני, הנשמה של הסרט היא נשמה חלולה. אין לו באמת מה להגיד. הוא לא נובע מכאב אמיתי, אלא מתוך רצון להפוך כאב של אחרים למוצר צריכה בורגני, שיאפשר לאנשים שבעים בעולם המערבי להתמוגג מולו בתחושה שהם רואים יצירת אמנות בעלת ערך. "חיות הדרום הפראי" אינה יצירת אמנות של ממש, אלא מוצר בידור מניפולטיבי עשוי בקפידה, שמנסה להסוות את מה שהוא באמת. על כן, הוא מאכזב מאוד.
"חיות הדרום הפראי": ראיון עם הבמאי שהולך לחולל מהפכה בהוליווד
"חיות הדרום הפראי": מה חשבנו על הסרט לאחר הקרנתו בקאן?
"חיות הדרום הפראי": איך עברה בכורת הסרט בפסטיבל ירושלים?
"חיות הדרום הפראי": איפה ומתי לראות?
"חיות הדרום הפראי": מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק