טוני סקוט מת: פרידה מבמאי הפעולה ומעידן הוליוודי

מותו של הבמאי טוני סקוט הבוקר (שני) הכה בהלם את תעשיית הקולנוע. לכל הפחות מחוץ לסביבתו הקרובה, איש לא צפה זאת. להבדיל אלפי הבדלות, יחד עם הטבח בעת הקרנת "עלייתו של האביר האפל", התאבדותו של הבמאי משלימה את אחת העונות השחורות שהיו בהוליווד בשנים האחרונות: קיץ שכולו בשורות מרות.

כיוון שהטרגדיה של סקוט נחתה בהפתעה כה גדולה, לכאורה היא גם נטולת הקשר, אך אין זה כך – למען האמת, היא מסמלת גם מות עידן שהבמאי היה אחד מן המייצגים העיקריים שלו. אמנם, האמירה כי מותו של אינדיבידואל מייצגת דעיכתה של תקופה שלמה כבר הפכה לקלישאה בעולם הקולנוע, אבל לפעמים זה נכון, וכזה הוא המקרה גם הפעם.

הסיבה לכך היא שבימי תהילתו, בין אמצע שנות השמונים לתחילת שנות האלפיים, היה סקוט מן המובילים בסוג עשייה שהלך ואיבד בשנים האחרונות את מקומו המרכזי בעולם הקולנוע, בדיוק כמוהו.

די להביט ברשימת הלהיטים המרכזיים של סקוט כדי להבין למה הכוונה: עבודות בסדר הגודל של "אהבה בשחקים", "השוטר מבברלי הילס 2", "בכוננות מתמדת", "אויב המדינה" ולאחרונה "לא ניתנת לעצירה" (2010). כולם סרטי פעולה עתירי כוכבים אך נטולי אפקטים ממוחשבים; מבדרים ומהנים, אך משוללי אינפנטיליות או אדולסנטיות; חסרי היגיון פנימי רב, ועדיין מנותקים מעולם הפנטזיה; מלאי תעוזה יצירתית ותנופה קולנועית, אך חפים מאיזושהי יומרה. בעברית, ניתנה להם הגדרה קצרה אך קולעת – סרטים ליומית, ואת זה סקוט היה עושה יום אחר יום, במשך כשני עשורים.

אך סקוט לא התקדם, והמציאות כן: סוג העשייה שלו נדחקה למקום לא-מרכזי בתעשייה, ואת מרכז הבמה תפסו סרטי פנטזיה וגיבורי-על – כאלה שבניגוד לעבודותיו, הכריזו על עצמם כאירועים קולנועיים, התבססו אך ורק על אפקטים ממוחשבים, הציבו במרכז העלילה לא פחות מאיום קיומי ופנו בראש בראשונה לקהל יעד של בני נוער ומטה.

סקוט המשיך בשלו, ולא נסחף עם הגל הזה. הוא גם לא היה שותף למגמות הוליוודיות עכשוויות אחרות, ובין השאר לא ביים המשכונים לסרטיו. תחת זאת, בחר לטרוח ולברוא פעם אחר פעם עבודות מקוריות. גם בשנים האחרונות, היו מי שהעריכו את זה, אבל פחות – "דומינו" (2005), למשל, ספג כישלון חרוץ. גם "חטיפת הרכבת התחתית 1 2 3" (2010) אכזב, ואילו "לא ניתנת לעצירה" הכניס סכומים יפים, אבל לא בסדרי הגודל שידע בעבר. זו לא היתה אשמתו: לו רק היה לוקח על עצמו לביים את אחד מסרטי "הנוקמים", למשל, ודאי היה מיטיב במלאכתו ונהנה מן ההצלחה הגדולה בקריירה שלו, אך הוא בחר, כמאמר שירו של פרנק סינטרה שנהוג לאזכר במעמדים כאלה, ללכת בדרכו.

הדרך הזו, לכל הפחות, הותירה אחריה מורשת אדירה, שהודות לערוצי הסרטים, הבלו-ריי ופורמטים ביתיים אחרים, היתה שרירה וקיימת כל השנים הללו ותנציח את עצמה עוד יותר בעתיד. בינתיים, ברגע הזה, עולים וצצים בסדר שרירותי מבחר זיכרונות מן המורשת היפה הזו.

הנה טום קרוז ממריא ב"אהבה בשחקים", והנה אדי מרפי מתניע ב"השוטר מבברלי הילס 2". הנה סצינת הקוקאין הבלתי נשכחת ב"רומן על אמת" והעימות בין ג'ין הקמן ודנזל וושינגטון ב"בכוננות מיידית" – נכון, נכון, לקסם ולכוח של הרגעים הללו אחראים השחקנים והתסריטאים שהבמאי שיתף איתם פעולה לא פחות ממנו, אבל צריך גם לדעת עם מי לעבוד.

והנה שוב רכב מתניע, והפעם של טום קרוז ב"ימי הרעם". והנה שוב דנזל וושינגטון, והפעם רץ בין קרונות הרכבת ב"חטיפת הרכבת התחתית". והנה שוב ג'ין הקמן, מתרוצץ עם וויל סמית ב"אויב המדינה", והנה מגיח ברוס וויליס מ"בכוננות מתמדת" – אח, תנו לי רק להתענג שוב פעם על הסרט הזה, עדיף מעוד עשרה פרקים של "בלתי נשכחים". זו לא נוסטלגיה מזויפת, להפך – מה שיש היום הוא הזיוף.

כל הזיכרונות הללו ספוגים בריח – ריח של קלטות וידאו שחוזרות אחורה ושל הצגות יומיות ברב חן דיזנגוף, אבל גם של מסכי HD שמוכיחים באופן חד מאי פעם כמה דינמיט היה בלבו האמנותי של סקוט, ואיזה רגעי פעולה מושלמים היו נולדים מן היד שעל הדופק. בעידן שבו כמעט הכל הוא שחזור, העתק וציטוט, נותר רק להסתכל על סרטיו ולגלות בהם את הדבר האמיתי.

וידוי אישי: הבוקר, בשעה שחבר התקשר ואמר "שמעת מה קרה?", חשבתי שהוא עומד לבשר לי על מותו של ז'אן לוק גודאר. לאור גילו של הקולנוען הצרפתי, זה היה הדבר המתבקש לחשוב, ולבטח מתקבל יותר על הדעת מאשר המוות של סקוט.

אז לא, גודאר לא מת. הוא עדיין עימנו, וסקוט לא, וסקוט אינו גודאר, ובכל זאת, הוא היה חלק בלתי נפרד, חשוב וחיובי מעולם הקולנוע, והוא הפך אותו לטוב יותר. כעת, נותר רק להודות לו, ולומר לו, היכן שלא יהיה, את המשפט הקלאסי מ"אהבה בשחקים" ומסרטיו בכלל, וזה שלא ניתן לתרגם. אז שלום, חבר, You can be my wingman anytime.

מה היה הסרט האהוב עליכם של טוני סקוט? שתפו אותנו בפייסבוק