מי צריך את קיסריה? טור מזרחית

יהיה הכי קל בעולם לקבוע שבשנה האחרונה נרשמה דעיכה מסוימת בהצלחה של המוזיקה המזרחית, אבל האמת היא אחרת ומעט יותר מורכבת. עדיין מדובר במוזיקה הפופולרית והמצליחה ביותר בישראל ללא איום ממשי משום כיוון. מה שכן קרה הוא שפחות הופעות גדולות נערכו בקיסריה, היכל התרבות בתל אביב נסגר לשיפוצים ולא נרשמו יותר מדי חאפלות בנוקיה.

למרות זאת, ממש לא מדובר בדעיכה. המטרה האמיתית של ההופעות הגדולות היתה הצהרתית - בין פוזה אישית של הזמר להפגנת כוח של הז'אנר. הזמרים מצידם רצו להוכיח את יכולתם למלא את ההיכלים הגדולים והתעשייה מצדה השתמשה בהצלחות האלו כדי לזכות סופית בכתר האליפות של המוזיקה הישראלית. אחרי המופעים האלה, כבר ברור לכל המדינה שלמוזיקה המזרחית יש את הקהל הגדול ביותר בישראל.

מעבר לכך, לא היה טעם אמיתי במופעים הגדולים האלה שאין בינם לבין המהות הבימתית של המוזיקה הזאת, כמעט כלום. המוזיקה המזרחית, אמורה להיות בגובה העיניים והאוזניים. הכוכבים אמורים להיות נגישים וההופעות על במות גדולות יצרו ריחוק לא טבעי. לכן, היה צורך למצוא במות שישלבו בין ההיכלים הגדולים לנגישות לקהל.

הפיתרון שנמצא היה הופעות בהאנגר 11 בנמל תל אביב, מועדון רידינג 3 הסמוך לו ומקומות דומים. הבמות האלה התאימו יותר מלכתחילה לאופי של המוזיקה המזרחית, כיוון שמדובר בלוקיישנים פחות מחייבים ויותר משוחררים. כך המעבר יצר איזון בריא לתעשייה - הטירוף נגמר וההיגיון החליף את השיגעון.

כתוצאה מכך נמצא מקום לזמרי הביניים, ואילו הוותיקים, בין היתר דקלון, אבנר גדסי ואחרים, זוכים לעדנה מחודשת. המחירים התאזנו במעט ולקהל יש יותר אופציות. זאת לא דעיכה, אלא רק שגרת עבודה. התרגלנו כבר לעובדה שליאור נרקיס מופיע בקיסריה, כך שאפילו מכירת 2,000 כרטיסים להופעת הפרויקט של רביבו בהאנגר 11 או סולד אאוט של שלומי סרנגה באותו מקום, כבר לא מרשימה אותנו. הצלחה שגרתית.

אפרופו הפרויקט של רביבו, הבשורה המוזיקלית של השנה האחרונה היא ללא ספק חזרה למקורות. אפשר היה להריח את ההתחלה של זה כבר לפני שנה. הקהל שבע מהצליל המלוטש והנוצץ של הכוכבים הצעירים של הז'אנר והעומדים בראשם משה פרץ ודודו אהרון. השינוי המתבקש היה חזרה לאותו צליל אסלי, גיטרות מסתלסלות ועגולות, שירה קלילה ואפילו קאמבק של הרכבים מוזיקליים ממש כפי שהיה בשנות השבעים עם "צלילי הכרם" וצלילי העוד". הקהל רצה מוזיקה עם נשמה וקיבל את הפרויקט של רביבו בזרועות פתוחות.

גם הזוכה בעונה השניה בתכנית "אייל גולן קורא לך", נסרין קדרי הערבייה, הביאה צליל אסלי שונה לחלוטין מזה של מורן מזור זוכת העונה הראשונה. שני הסולנים של "הפרויקט של רביבו", ניר בן מנחם ואלירן צור, כמו גם קדרי, שונים לחלוטין מהטייפ קאסט של כוכבי הז'אנר בשנים האחרונות. אין להם מראה מסוקס ומצודד, בניגוד מוחלט למשה פרץ, קובי פרץ, עומר אדם, אביהו שבת ואחרים. בן מנחם, צור וקדרי מזכירים יותר את ג'קי מקייטן (שהלך לעולמו לפני כחצי שנה) ודקלון (שיבדל לחיים ארוכים) מאשר את הגלאם שמאפיין את כוכבי הז'אנר של השנים האחרונות. המוזיקה חזרה למרכז הבמה.

התופעה המדהימה הזו, השפיעה ישירות על הז'אנר. אייל גולן הלחין את "לבדי" שהפך ללהיט לא מעט בזכות הגיטרה הנוסטלגית המתנגנת בדומיננטיות ברקע וזמרים אחרים, בהם דודו אהרון וליאור נרקיס, עשו את ההתאמות הנדרשות. משה פרץ, שהיה עסוק בשנה האחרונה בהשתתפותו בתכניות "בית ספר למוסיקה" ו"כוכב נולד", לא הרוויח מהשינויים האלה. עושה רושם שהוא נשאר קצת מאחור. למרות זאת, אפשר להעריך שפרץ יסתדר גם עם השינויים האלה. מי כמוהו יודע שמדובר בסך הכל בעטיפה של אותו ממתק.

לכל טורי המוזיקה המזרחית של חגי אוזן
עדיין מעדיפים את קיסריה? ספרו לנו בפייסבוק

הצביעו למצעד הישראלי של וואלה! וגלגלצ