תחושה מוזרה אופפת את תעשיית המוזיקה המזרחית. לכולם ברור שהצלחת המוזיקה הנוסטלגית מאפשרת לעוסקים במלאכה בעיקר להרוויח זמן. למעשה, הגל הנוסטלגי הציל אותם. עכשיו נראה שהתעשייה נמצאת על פרשת דרכים. שלל ניסיונות מעורפלים וחיפושים אחר מושיע או מוביל דרך מורגשים בכל פינה - בינתיים ללא הועיל. ההצפה של אלבומי החפלה וההפקות הנוסטלגיות היא כבר עובדה בשטח, אבל במקביל נרשם ניסיון להוריד הילוך ולייצר מוזיקת נשמה בסגנון הטורקי-ערבי. "הרטרו הגיע כי נתקענו", מודה המפיק המוזיקלי הידוע יעקב למאי. "חשבנו שאחרי המוזיקה הקלילה של משה פרץ ודודו אהרון, יגיע הזמן של מוזיקת הנשמה, הטורקית האסלית, זאת שמכונה 'מוזיקת דיכאון'".
תוך כדי כך, המוזיקה היוונית גם היא בתמונה. "הכל פתוח", אומר מפיק ותיק בתעשייה, "אין משהו ברור. עד הקיץ מישהו יצטרך להביא את היציאה ולזרוק אותנו לאיזה כיוון חדש. הקהל של המוזיקה המזרחית רעב כל הזמן לריגושים חדשים. הדיכאון לא ילך כל כך כי זאת מוזיקה שלא עובדת באירועים המשפחתיים. אז יכול להיות שבתקופת החורף זה עוד יחזיק. אבל מי שיגיע עכשיו עם איזה רעיון מקורי, ינער את העסק וייקח את כל הקופה".
עד שהרעיון הזה יגיע, מי שכבר מתווה את הדרך להמשך המיידי הוא דודו אהרון שהוציא לפני שבועיים את השיר המצוין "אבא, סלח לי". בשיר אפשר לשמוע ניסיון ברור להוביל בצורה ברורה יותר לכיוון הטורקי. האיש שהיה בעצם הראשון לבשר על חזרת הצליל הנוסטלגי עם "אין כמו אהבה", הוכיח את עצמו כבעל יכולות כמעט מיסטיות לראות את הנולד. ההשפעה של אהרון עם השיר החדש ודאי תורגש בקרוב, אבל ההליכה לכיוון הכבד הזה היא, כאמור, לא חד-משמעית.
מאור אדרי, למשל, שמבסס את הרפרטואר שלו על הסגנון, מרגיש על בשרו את הצורך בשירים קצביים בעיקר משום שה"דיכאוניים" שהוציא עד כה לא ממש סוחפים וקליטים. אין בהם את אותם מרכיבים המנוניים שהיו ב"החזירי לי את בני" של עופר לוי או "הנשמה" של אלי לוזון. שיריו של אדרי, וכך גם "אבא, סלח לי" של אהרון, הם לא שירים שקל לזמר לבצע, ובטח לא להיטים שקל לקהל לזמזם. לכן, ממש לא בטוח שהם ייקחו את הקופה.
במובנים מסוימים אפשר לומר שהתעשייה מצויה במבוכה. זה מורגש בעיקר באולפנים. "מגיעים לכאן זמרים שלא ממש סגורים על עצמם", אומר בעל אולפן מצליח. "יש להם שירים טובים אבל הם לא יודעים איזה מעטפת להעניק להם - שקטה, קצבית, חדישה או נוסטלגית. לא זוכר בלבול כזה כבר הרבה זמן".
סינגלים חדשים
רינת בר ואישתאר - בלדה לאביב הבוכה
את שיר הנושא מתוך הסרט "בלדה לאביב הבוכה" צריך לחצות לשניים: חלקה של אישתאר לעומת זה של רינת בר. פשוט מדהים לשמוע עד כמה ביצוע של זמרת משנה את התמונה לגמרי באותו שיר. קולה של אישתר צווחני וצורם, ואילו רינת בר מלאה רגש וחום, והופכת את השיר לתענוג לאוזניים. עניין של הגשה.
מני פרץ - אשת חיל
מני פרץ שייך לדור הביניים של הפרצים: אחרי אבי, לפני משה ופחות או יותר באותו זמן עם קובי. מני מושפע ישירות מהמוזיקה המזרחית הקלילה - הוא גדל והתחנך על הקסטות של ישי ונתי לוי. זאת הסיבה שלא אהבתי את הסינגל הקודם שלו "איפה את" שיצא במסגרת תוכנית הריאליטי "סטופ כדור הארץ". השיר הגימיקי הציג את פרץ לא נכון. הוא ראוי ליותר מזה. "אשת חיל" כבר נשמע אחרת לחלוטין: שיר בוגר ואלגנטי שבו פרץ מפגין את כישוריו בצורה מחמיאה בהרבה.
רעש וסלסולים - כל הטורים
מה לדעתכם יהיה הטרנד הבא במזרחית? דברו על זה בפייסבוק