פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האלבום החדש של דיוויד בואי מחזיר אותו לכושר שיא

      "The Next Day" אולי לא משתווה לאלבומי הענק של דיוויד בואי משנות ה-70, אבל הוא האלבום הראשון שלו מזה עשורים שמצליח להתחבר למוזה שליוותה אותו בימי השיא. תאמינו להייפ

      תארו לכם שמחר בבוקר ג'ון לנון מוציא אלבום חדש. לא אסופה של חומרים אבודים, לא שאריות מרצפת חדר העריכה של הביטלס, לא ג'אם שהוקלט על ידי מעריץ מתחת לחלון. פשוט אלבום חדש. ההתרגשות, מטבע הדברים, תהיה עצומה - אחרי הכל, אף אחד לא ציפה לחומר טרי של כוכב רוק מת – כה עצומה עד שאיש כמעט לא יזכור שהאלבומים האחרונים של לנון היו רחוקים מאוד משיאו, בלשון המעטה.

      דייויד בואי (GettyImages , Andrew H. Walker)
      קם מהמתים. דיוויד בואי (צילום: Andrew H. Walker, אימג’בנק, Gettyimages)

      דיוויד בואי, בניגוד ללנון, לא באמת מת. מצד שני, אצל בואי בניגוד ללנון שום דבר הוא לא "באמת". שלא כמו רוב אגדות הרוק האיקוניות, הוא לא התעניין מעולם במעמד של כוכב רוק כאיזה אביר של כנות, ובמקום זה העדיף לעצב את הדימוי התקשורתי שלו ולשחק איתו באופן לגמרי מודע לעצמו. מהבחינה הזאת, העשור האחרון, שבו בואי נעלם מעיני הציבור לחלוטין, הוא הכי קרוב שיש למוות: החלטה טקטית של דיוויד ג'ונס להרוג את בואי האייקון, וליצור סביבו הילה שתהפוך את אלבום הקאמבק לאירוע מסדר הגודל של ביאת המשיח. ברמה היח"צנית זה הצליח, כמובן, ובכל זאת כמה מהמעריצים הכבדים מתקשים לשכוח את שנות המדבר של בואי, שקדמו לפרישה: שנות ה-80 המביכות, ולאחריהן המאמצים הנואשים, והכושלים לרוב, לשחזר משהו מניצוץ הסבנטיז בשנות ה-90 וראשית המילניום. האם כך ייראה גם הקאמבק? אם המשיח לא מתכנן ללכת על המים, אולי עדיף שכבר יישאר בקבר.

      לכן, כשהביקורות המפרגנות על "The Next Day" התחילו לזרום – עוד בטרם שוחרר האלבום להאזנה ישירה באייטיונס – הן התקבלו בלב חצוי. קשה היה שלא לתהות למה מתכוון למשל אנדי גיל, המבקר של האינדיפנדנט, שכינה את האלבום "הקאמבק הטוב ביותר בהיסטוריה של הרוקנ'רול": האם זהו הקאמבק של דיוויד בואי הגאון, שאחראי לרצף היצירתי הנשגב ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית בין השנים 1970-1980 ונעלם מיד לאחר מכן, או לקאמבק של דיוויד בואי המתאמץ, הלא מפוקס, שנעלם לפני עשר שנים? האם מדובר באלבום שייכנס לפנתיאון, או בעוד אלבום "מכובד" כמו "Heathen" או "Reality"?

      "The Next Day" (יח"צ , עטיפת האלבום)
      קם מהמתים. עטיפת האלבום החדש

      התשובה, כרגיל במקרים האלה, מורכבת, אבל זה לא אומר שהביקורת שלפניכם הולכת לחרוג משורת המקהלה של המבקרים המהללים. "The Next Day" בבירור אינו אלבום מושלם וחשוב כמו "Station to Station" או "Low" – בינינו, איזה סיכוי כבר יש לו מול כאלה מונומנטים – אבל הוא נותן לסירנות סיבות ממשיות לזמר. בואי כבר איננו ולא יכול להיות המהפכן מכופף הז'אנרים שהגדיר מחדש מטרות וכיוונים עבור תרבות המערב, אבל האלבום הזה מחזיר אותו לכושר ככותב שירים – ובמקרה שלו, מדובר בחתיכת כושר. ממרום גיל 66 יצר בואי אלבום שהוא לא רק הטוב ביותר שלו מאז "Scary Monsters" (מחמאה שחוקה ומסתייגת לה זכה כל אלבום של בואי בשנים שלפני הפרישה), אלא גם הראשון מאז "Scary Monsters" שמצליח לייצר קשר עקבי ורציף עם האיכויות והמאפיינים של תור הזהב שלו.

      "The Next Day", במילים פשוטות, הוא רצף של שירים בני זונות. מלבד שניים-שלושה פילרים מיותרים (אחד מהם, למרבה הצער, גם יצא כסינגל השני מתוך האלבום) זו האסופה הקונסיסטנטית והמשכנעת הראשונה של בואי מאז 1980. בדומה לאלבומים האחרונים שלו לפני הפרישה, בואי שאב כאן השראה ישירה מהבק-קטלוג שלו והתכתב עם עצמו, מבלי להפגין מאמצים מיוחדים להתחבר לרוח הזמן או לכבוש שוב את מעמדו כחדשן; אבל בניגוד לאלבומים ההם, ההשוואה עם העבר לא מעוררת חוסר נוחות. "The Next Day" הוא יצירה של אותו אדם שאחראי ליצירות המופת ההן, והמוזה שוב נחה עליו. המוג'ו שלו חזר. זה נרמז כבר בהומאז' המבריק ל"Heroes" שעל העטיפה, וניכר בבירור מהתו הראשון: החל משיר הנושא שפותח את האלבום בשעטה רוקיסטית סוחפת, דרך "The Dirty Boys" שנשמע כמו שיר אבוד של איגי פופ מימי ברלין ו"Where Are We Now" המלנכולי שפוגש אותו בהתנסות ווקאלית מסוג חדש ועד "Valentine's Day", שנשמע בהתחלה כמו קטע צ'יזי ומנג'ס אבל הטקסט שלו טוען אותו בעומק אפל, ממזרי וממכר במיוחד. "The Next Day" פותח את הדלת בבעיטה, כמו מפגן כוח אמיתי.

      בהמשך, בואי פונה לשוטט במרחבים נסיוניים יותר, עם "If You Can See Me" שחוזר לצליל הג'אנגל/אינדסטריאל מאלבומי הניינטיז שלו, ועם "I'd Rather Be High", קטע פסיכדלי אסלי שלוקח אותו אל שורשיו הפינק-פלויידיים הלא מספיק מטופלים. בישורת האחרונה בואי שוב חוזר להתכתבויות ישירות עם התקופה הקלאסית: "How Does The Grass Grow" שמזכיר את האנרגיה של "Lodger"; הבלדה "You Feel So Lonley You Could Die", מחווה מודעת ל"Rock'n'roll Suicde" ו"Five Years" מימי זיגי; ו"Heat" עוצר הנשימה שסוגר את האלבום, וממשיך התכתבות ארוכת שנים של בואי עם אלילו סקוט ווקר.

      שלושה דברים מחזיקים את סלט הרעיונות הזה ביחד: המלודיו?ת המדבקת והמיידית של השירים; ההפקה המהודקת של טוני ויסקונטי, שעוטפת את בואי בצליל חם ועשיר; ובנוסף לאלה, הטקסטים. זו נקודת מפתח, כיוון שהגאונות הלירית של בואי היא אולי התכונה שהכי אבדה לו בשנות היצירה המאוחרות: אחרי שהיה משורר דגול באמת של ניכור ואירוניה בשנות השיא, בשנים המאוחרות הוא זיגזג בין פאתוס יומרני וחסר כיסוי לבין אג'נדה בוגרת ומפוייסת, ושתיהן כמעט לעולם לא חילצו ממנו רעיונות מעניינים ממש. התמלילים של "The Next Day" לא בדיוק חוזרים אל התימות הישנות שלו, כמו שהם חוזרים לגעת בכישרון לא מבוטל במצוקות שבאמת מעסיקות אותו - הפעם מדובר במוות, אימת המלחמה, קץ התרבות והיצר האנושי הרע - וברוב המקרים מוצאים מחדש את הנימה המדויקת, הרב שכבתית שמחמיאה לו, ומשיבה אותו להיות האדם הנכון של הרגע.

      כאמור, קשה להעריך בשלב זה כמה קטעים מ"The Next Day" ייכנסו לפנתיאון השירים הנצחיים של בואי; זה בטח לא אחד מחמשת האלבומים הגדולים שלו, וסביר שהוא גם לא בטופ טן - התחרות מאוד קשה. אבל עבור מעריצים רבים שבואי הוא בשבילם האורים ותומים של המוזיקה הפופולרית, האזנה לאלבום החדש היא עסק מרגש שקצת מייתר את ההשוואות הקטנוניות לפסגות העבר. עוד לפני הנצח, לראשונה מזה הרבה יותר מעשר שנים בואי נשמע רענן ורלוונטי לרגע הנוכחי בזמן במשך אלבום שלם – ויותר מזה אנחנו באמת לא צריכים.

      דיוויד בואי: כל הפרסונות
      התפקידים הקולנועיים הגדולים של בואי
      כנגד 4 בנים ובנות: על הקליפ ל"The Stars" של דיוויד בואי

      מה דעתכם על האלבום החדש? דברו על זה בפייסבוק