"בננות", סרטו החדש של איתן פוקס, הוא מסוג הסרטים שהקולנוע הישראלי זקוק להם כמו אוויר לנשימה: קומדיה קלילה, מתוקה, כיפית ומרגשת, שכל כולה נועדה לעשות נעים לקהל. מדובר בקולנוע בידורי-מסחרי, שלא מתבייש להיות כזה, ולא זקוק לאג'נדה פוליטית מודבקת או לרקע חברתי קורע לב כדי שתהיה לו סיבת קיום. סרטים מהסוג הזה הם בדיוק מה שמחזיק תעשיית קולנוע בריאה, ומאפשר לקהל הרחב לתת בה אמון. בסיטואציה שנוצרה בקולנוע הישראלי מאז סוף שנות השבעים, הבידור הקולנועי התחיל להיחשב למוקצה, והתמיכה של המדינה זרמה באמצעות קרנות הקולנוע בעיקר לכיוון התוצרת הקולנועית שהוגדרה כ"איכותית", כלומר לדרמות חברתיות ופוליטיות ולסרטים בעלי גוון אישי מובהק. כך נוצר עיוות היסטורי, כאשר תעשיית סרטים שהצליחה פעם לסחוף את הקהל עם יצירות פופולריות מלבבות מהסוג של "סאלח שבתי", "צ'רלי וחצי", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"הלהקה", גזרה על עצמה דיאטת כיף חריפה. והנה, בשנים האחרונות, הרבה בהשפעת העלייה בדומיננטיות של סרטי יונייטד קינג המסחרית בבעלות משה ולאון אדרי בכל הנוגע להשקעה בסרטים הישראליים, הקולנוע הבידורי-מסחרי שוב מרים את ראשו. יונייטד קינג היו הכוח המוביל מאחורי סרטים בעלי אפיל מסחרי כמו "זוהי סדום", "פעם הייתי" ו"בופור", ואין ספק שזה המקרה גם ב"בננות". הפן המסחרי של "בננות" הופך להיות מובהק אף יותר, כשמגלים שמדובר בהפקת הקולנוע הראשונה של חברת ההפקה אבוט המאירי, בית היוצר הדומיננטי של תוכניות ריאליטי מובילות כמו "הישרדות", "היפה והחנון" ו"דייט בחשיכה".
במרכזו של "בננות", כמו במרכזם של חלק גדול מהסרטים הישראליים הפופולריים לאורך השנים, עומדת קבוצה של אנשים שונים זה מזה, שחייבת במהלך הסרט ללמוד להסתדר ביחד ולהתגבש לקבוצה הומוגנית, כראוי למדינת כור היתוך כמו ישראל. במקרה הזה מדובר בחמש נשים וגבר, שהם שכנים לבניין ובעלי חיבה מופגנת לקיטש, במיוחד לתחרות הזמר הבינלאומית יוניברסונג, שהיא מן הסתם העתק מושלם של האירוויזיון. ענת וקסמן היא מנהלת של מאפיית קאפקייקס, שחווה משבר בזוגיות; יעל בר זוהר היא מלכת יופי לשעבר, שמתקשה לקבל יחס רציני מסביבתה בקריירה שלה כעורכת דין; קרן ברגר היא בלוגרית חנונית שמחפשת אהבה; אפרת דור היא רוקרית לסבית שמנסה לאזן בין אותנטיות אמנותית להצלחה; ולבסוף דאנה איבגי היא הדוברת של שרת התרבות (שרית וינו אלעד, בחיקוי משעשע מאוד של לימור לבנת). המנהיג הבלתי מוצהר של החבורה הוא עפר (עפר שכטר), מנהל גן ילדים הומו, שמחליט יום אחד לרשום את החבורה לתחרות, עם שיר אותו חיברו במקרה בכוחות משותפים. השיר אמנם מתקבל לתחרות, אך כעת יש לעופר משימה קשה: לשכנע את חברותיו להתמסר לרוח השטות וללכת על זה, מבלי לוותר על האותנטיות. עם זאת, כצפוי בקומדיה קלילה, בסופו של דבר הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר.
לזכותו של הבמאי איתן פוקס רשומה הבאתה של הוויית הגייז למיינסטרים הישראלי, בסדרה "פלורנטין" ובסרטים כמו "יוסי וג'אגר", "ללכת על המים", "הסיפור של יוסי" ו"הבועה". את המהלך החשוב הזה עשה פוקס תוך כדי הפגנת מיומנות קולנועית מרשימה, ורגישויות פופיות נדירות בקולנוע הישראלי. עם זאת, מעטות הן הפעמים בהן פוקס הרשה לעצמו להתמסר לפאן טהור, בלי לשפוך פנימה קצת סכסוך ישראלי-פלסטיני, שואה וכו'. הדברים האלה כמעט תמיד הרגישו צורמים וחריגים בסרטים שלו, ופגמו במידה רבה בהנאה מהם. על כן, בחירתו לעשות סרט כמו "בננות", שהוא כל כולו ממתק קולנועי חסר בושה, היא כיף גדול ואין ספק שהיא מוציאה ממנו את מיטבו כבמאי. בעזרתם של הצלם המחונן דני שניאור ("חתונה מאוחרת", "שלאגר") והמעצב ערד שאואט ("הדילרים", "לרדת מעץ"), פוקס רוקח עולם קולנועי מתפקע מצבע ומוזיקה, בנות יפות, בנים יפים ועלילה כיפית, שמשאיר הרבה טעם של עוד.
מעניין לציין שכל האמור לעיל תקף למרות העובדה ש"בננות" סובל מחולשה מובהקת בתחום הכתיבה. התסריט של אלי ביז'אווי ופוקס עצמו אמנם מעניק לסרט מסגרת רהוטה, אבל אינו מצליח לעצב דמויות בעלות עומק או סיטואציה שיש בה אמינות דרמטית של ממש. אין ספק שעם קצת יותר השקעה בכתיבה, הסרט יכול היה להיות אמין יותר וגם מצחיק יותר, עם קצת פחות מלאכותיות וקצת יותר אמת אנושית. עם זאת, בזכות הבמאי, השחקנים והעיצוב, גם בתנאי הפתיחה הבעייתיים האלה "בננות" מצטבר לחוויה מקסימה לחלוטין, ואי אפשר שלא להמליץ עליה בחום.
איתן פוקס: "אני יכול להתחבר לקלישאה שהחיים יפים"
ענת וקסמן: "אני עוד מפגרת קצת ואינפנטילית"
מה חשבתם על "בננות"? ספרו לנו בפייסבוק