פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כל עוד ילדים ישראלים קוראים עברית, דבורה עומר תישאר איתנו

      היא רצתה להציל דמויות ציוניות היסטוריות מהשיכחה, אבל עשתה דבר גדול הרבה יותר מזה – גידלה בין דפי ספריה דורות על דורות של ישראלים. פרידה מדבורה עומר

      "שרה גיבורת ניל"י", "אני אתגבר", "דפי תמר", "הבריחה אל החופש", "הבכור לבית אב"י", "צוללים קדימה" - מעט מאוד סמלים תרבותיים נשארו רלוונטיים לכל כך הרבה דורות של ילדים ובני נוער ישראלים לאורך חמישה עשורים של כתיבה, כפי שהיו סיפוריה של דבורה עומר, זוכת פרס ישראל (ואינספור פרסים אחרים) שהלכה לעולמה אמש (חמישי) בגיל גבורות. נדמה שהסיפורים האלה הגיעו למדפים של כולנו, ילדים וילדות שלמדו אותה בבית הספר, נערות ונערים שקראו אותה בשקיקה, הורים שביקשו להרדים פעוטות. חלקם נחים על המדפים כבר שנים ארוכות מספור, והפרטים נשכחו לאיטם כמו גם דמותה של המחברת עצמה, שהמעיטה להתראיין ולהיחשף בציבור, בפרט בשנותיה האחרונות. אתם יודעים מה? גם אנחנו איננו הילדים שהיינו. ובכל זאת, כמו מזכרת שנמצאת פתאום בארגז מתפורר באיזו עליית גג, כמו מפגש חטוף עם חבר מפעם, לרבים פשוט נצבט עכשיו הלב.

      דבורה עומר הלכה לעולמה
      שמואל עומר: "אני עדיין לא מעכל שהיא איננה"

      דבורה עומר (אסור להשתמש , רובי קסטרו מעריב)
      סמל תרבותי שנשאר רלוונטי. דבורה עומר (צילום: רובי קסטרו, באדיבות מעריב)

      אם צריך לזקק את היסוד בכתיבתה שהביא לה את חיבתם של כל כך הרבה ילדים ובני נוער, הרי זה פשוט מאוד: ספריה של דבורה עומר אהבו ילדים. עומר, שהייתה גם מורה בבית ספר, כתבה להם ועליהם בחן, ברגישות, בכבוד - לא ספרות גבוהה אלא ספרות בגובה העיניים. מ"דפי תמר", היומן של הנערה מקיבוץ רימון, המסע לחלל ב"כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי" או כל ספריה לפעוטות - הילדים, הילדות, הנערים והנערות היו גיבוריה, והם, בתמורה, קראו בה עוד ועוד.

      חשוב מכך, הפופולריות העצומה של ספריה הכניסה לשיח גם חריגים, באופן שכנראה לא היה דומה לו לפניה בספרות הנוער העברית. קשה בכלל לתאר את כמות ההשפעה של ספר כמו "אני אתגבר", ובמרכזו התמודדויותיה של גיבורה-ילדה-נערה-אשה עם שיתוק מוחין, על דורות רבים של בני נוער, או איך העלתה על הכתב כבר בסוף שנות ה-60 (!) את סיפורו של עולה צעיר מצפון אפריקה שמכתת את רגליו מול חברה שלא ממש יודעת לאכול אותו בדרכו ליחידת עילית. עומר, שגדלה בצל של מות אמה? בצעירותה, ידעה כנראה להתחבר היטב לבדידותם של ילדים רבים. השתלבותם של ספריה בתוכנית הלימודים הייתה טבעית, משום שאלו היו ספרים חינוכיים על פי הגדרתם.

      דבורה עומר עם משה מוסינזון (יח"צ , וויקישיתוף)
      גדלה בצל מות אמה. עומר בצעירותה, עם אביה (צילום מתוך וויקישיתוף)

      אבל יותר מכל, דבורה עומר תיזכר בזכות המפעל הספרותי-ההיסטורי העצום שלה - הביוגרפיות הרבות והפרשיות ההיסטוריות שעיבדה עבור נוער. אם נערים רבים נרתעו מספרי ההיסטוריה, בספריה שלה הם מצאו בן ברית קריא, אמפתי, וגם כמובן מרגש ומסעיר. התוצאה המדהימה הייתה יצירות אייקוניות שכמעט כל ילד ישראלי מכיר כמו "שרה גיבורת ניל"י" על שרה אהרנסון, שעדיין נלמד בבתי הספר ואי אפשר לפקפק בתרומתו למיתוס הציוני ההיסטורי שלה, או "הבכור לבית אב"י" שעסק בילדותו ונעוריו של איתמר בן אב"י, "הבריחה אל החופש" על בכיר האצ"ל יעקב מרידור ובריחתו מהשבי הבריטי באפריקה, ואלה רק המוכרים. עוד רבים, עשרות, נכתבו, בין היתר על דוד בן גוריון, מניה שוחט, צביה לובטקין ובנימין זאב הרצל, ועוד לא מעט גיבורים אחרים, אלמונים יותר. "אדם שנתן את כל מה שהיה לו, את כל החיים שלו בשביל משהו, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות בשבילו זה להציל אותו מהשכחה", היא אמרה פעם בראיון. היא עשתה הרבה יותר.

      עומר גדלה במשפחה ספרותית (אביה היה הסופר והעורך משה מוסינזון, ודודה הוא יגאל מוסינזון הזכור בזכות "חסמב"ה" ו"קזבלן"), אבל היא חלק משרשרת הדורות של הספרות העברית במובן הרבה יותר רחב. יחד עם שתי נשים סופרות אחרות, אסתר שטרייט-וורצל וגלילה רון-פדר-עמית - שכמוה חקרו נפשות צעירות על רקע החיים בישראל - היא היתה מעמודי התווך של הספרות לנוער ולילדים בישראל. כל עוד יגדלו כאן ילדים קוראים, הספרים שלה ימשיכו להמתין להם על המדפים.

      איך אתם תזכרו את דבורה עומר? ספרו לנו בפייסבוק