מה ישאר מכל זה? מהסיפור הזה שהוא ישראל? מאיתנו? תישאר ספרות. מה ישאר מהספרות שלנו? ישאר מה שתמיד נשאר: מה שמיוחד באמת. מה שמהפכני.
יורם קניוק, שהלך הלילה לעולמו, היה מהפכן: מהפכן אמנותי, מהפכן הגותי, מהפכן כאדם. הוא אפילו מת באופן מהפכני, עם הבלוג המרהיב והדיבורים הלגמרי בלתי צפויים על המוות. הוא היה, קודם כל, סופר אחר לחלוטין. טען שלא ידע לכתוב "נכון", ולכן כתב מה שהצליח לכתוב. במילים אחרות, הוא היה אותנטי לחלוטין, גם כשבדה, גם כשזכר, גם כשמהל זכרון ובדיה. מה שהצליח לכתוב היה פרוזה מסחררת, מקורית וחופשיה.
יורם קניוק הלך לעולמו
מיוחד: הטקסט האחרון של יורם קניוק
רוני סומק: "קניוק לא האמין שיגיע לגיל 50"
צפו: הראיון האחרון של קניוק
במשך רוב ימי חייו, לא החזיקה תרבותנו בכלים להכיל את היצירה הזאת בכלל. מה הוא הדבר הזה שנקרא "אדם בן כלב"? גרוטסקה מדברית חצופה, ספר מדע בדיוני שהמדע בו הוא הפסיכיאטריה, קומדיה קשה ואפלה, שלמרות הלצון המריר, עשתה צדק של ממש - צדק נדיר וראשוני - עם כאב זכרון השואה. מי כתב דברים כאלה בשנות השישים הישראליות? מי קרא אותם?
הספר נעלם מעין בארץ. הוא התרומם רק בעולם, לאחר שקראה בו סוזן סונטאג, נדהמה, והשוותה את קניוק לפטר הנדקה ולגרסיה מראקס. בהמשך באה ההצגה (למעשה שתי הצגות, לפחות) והסרט, וההבנה שמדובר ביצירת מופת. קניוק היה "פורח מאוחר", כלשון הביטוי האנגלי, ואולי בעצם הפורחים המאוחרים הם אנחנו.
כדי להכיל את האמנות של קניוק, היה עלינו להשתנות, והכלי המוצלח ביותר לשינוי כזה היה ספרי יורם קניוק. בהקדמה למהדורה החדשה של "היהודי האחרון", אולי היצירה הקניוקית השאפתנית ביותר, כתב עוזי וייל: "פעם קראתי ספר, והעולם שמסביבי השתנה בעודי קורא אותו. והמשכתי לקרוא, כי שום דבר כבר לא היה קיים בעולם מלבד הספר".
אני עברתי את אותה חווייה בעקבות "חיים על נייר זכוכית", ספר הזכרונות הניו יורקי של קניוק. הספר הזה המם אותי החל בשורה הראשונה שבו: "היתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכול ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה." סיכום בהול, מתומצת בעוצמה של מאיץ חלקיקים, של מה שעוד יסופר במקום אחר, של מה שצריך לחכות כרגע, כי קודם חייב קולו של הג'ז להישמע.
כששבתי לכתוב, אחרי קריאת הספר, כתבתי בצורה אחרת לחלוטין. המקצב שלו שחרר אותי, אהבת העולם שבו האירה בפני אמת: שמותר וצריך לכתוב את מה שהלב דורש, באופן בו הלב דורש, ובלי לדפוק חשבון לנורמות. "חיים על ניר זכוכית" הפך אותי לסופר.
קניוק שינה אותנו, וככל שהשתנינו, רכשנו את הכלים לחבק את הראייה שלו, ולהבין שהיא אוצר עצום של תרבותנו. הוא הפציע יותר ויותר כדמות מיוחדת באמת. לא רק כסופר מופלא וכצייר נהדר שיצירתו מוכרת ליודעי ח"ן, אלא כפובליציסט מפתיע תמיד, כאקטיביסט רעיוני. הוא חרד חרדה עצומה לגורלה של המדינה הזאת, שעל כינונה לחם ונפצע ב-48'. הוא חיפש תמיד תקווה עבורה, פתרונות, רמז לדרכים שכדאי ללכת בהן. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לשבת בטל, להרים ידיים. ישראל והוא היו אחד, והוא כעס עליה ואהב אותה כל יום.
יורם קניוק היה חבר מיוחד באמת, וגם כאן, נדרשה התגברות על מכשול. כשהוצע לי לפגוש בו לראשונה, סירבתי. אילנה שחף ממדרשת שדה בוקר ביקשה שאלווה אותו דרומה להרצאה. הוא היה זקוק למלווה באותם ימים, כי עדיין לא החלים לגמרי מן "המוות" הראשון שלו: התרדמת בת השבועיים שאותה ואת חוויית ההשתקמות ממנה הנציח בספר המופתי "על החיים ועל המוות".
"אילנה, לא," אמרתי לה. "מי שכותב בצורה כל כך גאונית, אין סיכוי שהוא אדם נוח וטוב לב שכיף להעביר איתו יום".
היא התעקשה והסכמתי. ההפתעה היתה עצומה. יורם היה מתוק להדהים, והיום היה תענוג צרוף, דיברנו על המדבר, שאותו הוא החשיב ללא יפה, אלא רב הוד. הוא סיפר על אשתו מירנדה ועל בנותיו ושאל אותי על חיי. תחקרתי אותו על המלחמה בה לחם, ושמעתי דברים שצימררו אותי ושעוררו בי הבנה עמוקה. מפגש ראשון עם יורם, כמו קריאה ראשונה בכתביו, שינה את הדרך שבה הבטתי בעולם. אני אסיר תודה על הזכות שניתנה לי לחזור שוב ושוב על החוויה הזאת לאורך שמונה השנים שחלפו.
בימי הפריחה המאורחים שלו, יורם התחבר עם לא מעט יוצרים צעירים. אני אחד מהם, וכמו האחרים, חב לו על הרבה יותר מהספרים. הוא היה שותף להרפתקאות ומסעות, אפילו בעשור השמיני של חייו. נסענו יחדיו לפריס, שם זכה בכבוד מטעם הממשלה, לנצרת, שם נפגש עם אנשי תרבות בעקבות צאת "תש"ח" שלו, ולקומה מינוס 2 באיכילוב, שם מקרינים הקרנות.
הוא יעץ לי רבות בענייני כתיבה, חקר על זירת היצירה הצעירה העכשווית, חי אותה והאמין בה. הוא גם גער בי פה ושם: "אתה חי במקום לכתוב," אמר, "אני לא הצלחתי לחיות בכלל, כל הזמן הייתי עסוק בכתיבה, בלעבד את מה שאני חווה למה שיכתב".
קניוק היה גוסס מיוחד באמת. מהפכני. פגיעותו של הגוף וחויית האשפוז העסיקו אותו לכל אורך חייו, החל ב"חימו מלך ירושלים" המדהים שלו. בתי חולים ריתקו אותו והוא אהב את האופן בו השתקפה ישראל בתוכם, את העירוב בין ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, ותיקים ועולים בצוותי המחלקות. יומן המוות הבלוגי שלו הכין את קוראיו למה שבא אמש. אין לו שום מקבילה בתולדות הספרות העברית. הוא פריצה של מחיצה שלא היתה קיימת מראש, כי קניוק חי בחיק קוראיו, צנוע, מאזין, לא מרוחק לרגע.
עכשיו הוא רחוק, ואנחנו נתגעגע. היצירה תשאר איתנו, יצירה של ענק רוח אמיתי. אנחנו נמשיך לפצח אותה נמשיך להתקרב אליה, נמשיך להפנים את המשמעות העצומה שלה. המתיקות שהיתה יורם ביומיום, היא הלכה מאיתנו הלילה, ואין לה תחליף.
ואיך אתם הייתם רוצים לזכור את קניוק? ספרו לנו בפייסבוק