האיחוד של כוורת: מרגש, נוסטלגי והכי ישראלי שיש

מעל הכל, הרגע הכי מיוחד בהופעה של כוורת התרחש ברגע שהיא התחילה. אינספור הצעירים שהיו במקום (וכמובן גם לא מעט מבוגרים) יכלו לראות את את שבעת המופלאים עולים על הבמה בזה אחר זה. תראו אותם: כרסם מבעבעת, שיערם הולך ונעלם. קלפטר, אולי גדול הגיטריסטים הישראלים של כל הזמנים, אפילו לא עומד. זרועו של גידי גוב מגובסת עדיין. מאז הפעם האחרונה שכוורת התאחדה, הוא וסנדרסון איבדו את בנות הזוג שלהם עוד משנות השבעים. הדמויות המקשישות אוחזות בכלים ומתחילות לנגן: "בכל זאת הגענו למרות הכל". הכל דופק. זה נשמע מעולה. המצלמה לוכדת את פרצופו של מאיר פניגשטיין, הלא הוא פוגי, שלא מסוגל להסיר את החיוך מעל פניו. כמוהו גם כל האחרים.

במשך כשעתיים, 32 שירים ומערכונים של כוורת (כולל כמעט הכל, אפילו "מחכים לשולה" היה שם) ועוד שישה שירים מקריירת הסולו של חבריה המזמרים של הלהקה, החיוכים של פוגי ושות' לא נעלמו. קשה לדבר על התעלות מעל הביצועים המקוריים, אבל זה בכלל לא העניין פה: שמחת החיים, ההלצות של סנדרסון וגוב ("עשינו הרבה מאמצים בשביל הערב הזה, גידי נתן כתף"), האנרגיות, ההתלהבות והשירים הישנים - זה כל מה שביקשו המוני הצופים, והם קיבלו את זה בכמויות מספקות בעליל. גם מוזיקלית הסחורה סופקה: לצד סולואים נהדרים שהזכירו עד כמה מדובר בקבוצת המוזיקאים הכי מוכשרת שדרכה על במה אחת בישראל, היו גם ההרמוניות בקולות. כבר הספקנו לשכוח שכוורת הייתה להקה שהשקיעה המון בעיבודי קולות, וההתעקשות של חבריה גם הערב, 40 שנה אחרי וכשהקולות כבר קצת חורקים, לשיר קולות רקע גבוהים - ולעשות את זה טוב - התקבלה באהבה גדולה. המרוויח הגדול היה בהקשר הזה אפרים שמיר, שהדגים שוב ושוב עד כמה הוא זמר ענק - עובדה שנשכחה מעט בשנים האחרונות.

אחת התכונות המיוחדות של כוורת היא חוסר הרצינות התהומית שבה חבריה תופסים את עצמם, גם במעמדם הבלתי מעורער ובגילם המתקדם, גם במעמד פסטיבל ישראל. זה לא רק הנונסנס, אינספור עדויות לתופעה הזאת נרשמו במהלך ההופעה: הווידאו-ארט המשועשע שליווה את כל המופע, המערכונים של כוורת, ובראשם "סיפור המכולת" עם דני סנדרסון כסילביה באמפר, אלון אולארצ'יק כיודוקוליס ליפשיץ וקלפטר כזקן החברותי, וגוב המספר שלא מפסיק לצחוק. פוגי ששוכח שורה במערכון "מתימתיקה" ומודה לקהל שצועק לו אותו במקהלה. רכטר מפתיע בסיפור על "אנשי הארון". כולם יחד, איש לא רודף אחרי תשומת לב נוספת ונדמה שכל אחד מקבל את מקומו. בהתחשב בפסטיבל החגיגות לשמעון פרס שהתקיים רק ערב קודם לכן באותה עיר, ההופעה של כוורת הייתה הכל מלבד חוויה מגלומנית, וגם במידת מה הרבה יותר ישראלית.

ציניקנים שונים - גם הח"מ ביניהם - הרימו גבה נוכח הבהלה לכרטיסים להופעות של כוורת הקיץ, בהתחשב שמדובר בלהקה מבוגרת, שהיצירות האחרונות של רוב חבריה התקבלו לכל הפחות באדישות. חגיגה נוסטלגית, חשבנו. כוורת של שנות השבעים הייתה להקה שבזה לנוסטלגיה - כזו ששרה "איך בדמיוננו התרבו פלאות" ("שיעור מולדת", שלמרבה ההפתעה לא בוצע) ויודעת שזה רק בדמיון, או צוחקת על הפאתוס הלאומי ב-"הורה היאחזות" (בווידאו-ארט נראה חקלאי שותל טיל) או ב"מדינה קטנה" (ומה רחוקה בכל מובן אותה המדינה הקטנה הנחבאת אל הכלים מישראל), אבל כנראה שיש דברים שחזקים מהכל, גם מחברי כוורת עצמם. השירים והמערכונים של כוורת הם אכן נכס צאן ברזל, כזה שילדים גדלים עליו עדיין (סנדרסון הודה לקהל בסיום: "תודה שגדלתם איתנו"). בסוף המופע, כשרצו על המסכים תמונות ישנות של חברי הלהקה, נראה שבאיזשהו מקום גם הם מתגעגעים לקטעים שהריצו בגיל 20, להומור הישן, להבטחה הענקית שגילמו וקיימו. הגלגול הנוכחי לא בייש את המקום היפה הזה.

אבל חשוב מכל אלה, בבסיס ההצלחה של הערב הזה עמד הקהל האוהב, המעריץ, היודע את כל המילים בעל פה בשירים ובמערכונים, הצועק "אני זוכר אותה מזמן מכיתה ג" ונובח ב"פה קבור הכלב", הרוקד על הטריבונות ומוחא כפיים בשירים הקצביים באופן שלא היה מבייש מופע בהיכל נוקיה, הצוחק מהבדיחות הטיפשיות לפעמים עד אין קץ, העומד על רגליו להריע ליצחק קלפטר שהוא עצמו עומד על רגליו. ההופעה של כוורת נחתמה בשורה "מאה שנה, דבר לא השתנה. נמשיך לבוא, גם אז יהיה נחמד". כמה הרבה השתנה מאז שהמשפט הזה נכתב, כמה נחמד לשמוע אותו בהופעה חיה.